צעיר חרדי שברח ממריופול ונפצע: "הסיוט רק הלך והחמיר"
צעיר חרדי ששהה במריופול בזמן ההפגזות הרוסיות, נמלט מהעיר ונפצע מרסיסים בהתקפה רוסית. "ידענו מתי לרוץ למסדרונות כדי להתחבא מרקטות"
- יענקי פרבר
- י"ט ניסן התשפ"ב
- 3 תגובות
דוד בצלאל, צעיר חרדי ממריופול, סיפר על רגעי הבריחה מהעיר הבוערת. "עד ה-15 במרץ, היינו בסדר, לא היה לנו חשמל או מים זורמים או קשר עם העולם, אבל למדנו איך להתמודד. ידענו מתי לרוץ למסדרונות כדי להתחבא מרקטות, ידענו לא להתרחק מבניין הדירות שלנו, והשכנים שלי ואני הבנו איך למצוא מקורות מים קטנים ולנקות אותם מספיק כדי שיהיה ניתן לשתות אותם".
"באותו בוקר (15 במרץ), אחי הקטן היה בקרבת מקום אצל סבא וסבתא שלי, ורק אמא שלי ואני היינו בבית. יצאתי החוצה עם עוד ארבעה גברים כדי להצית אש ולבשל שקשוקה לאכול. זה היה מסוכן, אבל עשינו את זה פעמים רבות בעבר, והיינו צריכים לאכול. זה קרה בפתאומיות מדי, לא היה סיכוי לרוץ. מרגמה גדולה התפוצצה ממש לידינו. אדם אחד נפגע בבטנו, אחר ברגלו והשני בזרועו. נפגעתי בגב, ונפלתי ישר על הרצפה" סיפר בצלאל לאתר Collive.
"קשה לתאר. זה כאילו עכשיו הייתי מישהו אחר, בהיתי בגוף שלי, יכולתי לראות אותו, אבל לא הרגשתי אותו, לא יכולתי להזיז אותו. מחשש לעוד מרגמות, השכנים הרימו את גופתי במהירות, ונשאו אותי פנימה. שם ראתה אותי אמי, מכוסה בדם, הסתכלתי על עצמי, והבטתי בה. יכולתי לראות שזה קשה מדי בשבילה להתמודד עם זה". עוד סיפר: ניסיתי, "לא הצלחתי להרגיש או להזיז את צד ימין. לא יכולתי לשבת. הייתי צריך ללכת לבית החולים, אבל לא היה דרך להגיע לשם, ולא טלפונים להתקשר. אפילו בית חולים אמיתי כבר לא היה במריופול. רק בניין קהילה מלא במתנדבים שניסו לעזור".
השכנים הצליחו למצוא נהג אמבולנס שלאחר שכנוע לקח אותו לבית החולים, הנהג חשש מאד מתקיפות רוסיות, "אמא שלי ועוד כמה שכנים הגיעו איתי לאחר נסיעה מפחידה לבית החולים". הוא מתאר כי "הסצנה הייתה מחרידה". ומספר כי: "לאחר שבועות של שהייה בבניין שלנו, ללא תקשורת מבחוץ, זו הייתה הפעם הראשונה שמציאות המלחמה באמת הכתה בנו. דם היה בכל מקום. ראיתי אנשים פצועים במצבים קשה, מחזה מזעזע ילדים ומבוגרים כאחד צרחו מכאב".
הוא סיפר כי הוא לא יכול היה לשבת: "שני חובשים הרימו אותי וניסו להעמיד אותי על הרגליים, אבל פשוט התמוטטתי על הרצפה שוב ושוב. לבסוף אמרו לי לנוח. הם נתנו לי את התרופה היחידה שהייתה להם: אנטיביוטיקה. לא נשאר כלום לכאב, והסיוט רק הלך והחמיר".
אחרי עשרה ימים, עדיין לא היה שיפור. מתנדב הציע לקחת אותו לבית חולים בדונייצק. זו תהיה נסיעה מפרכת, אך ברגע שיוצאים ממריופול אין דרך לחזור. "אבל בדונייצק יכולתי לעבור ניתוח, וסיכוי ללכת שוב. לא הייתה לנו ברירה אלא להגיע לשם, הכניסו אותי להרדמה כללית. כשהתעוררתי, הם אמרו לי שהם עשו ניתוח, והוציאו מעמוד השדרה שלי רסיס של שלושה סנטימטרים. הם עשו MRI".
עוד סיפר: "כבר למחרת בבוקר יכולתי לשבת בפעם הראשונה מזה שבועות. הם נתנו לי תרופות לכאב ולהחלמה, וויטמינים לתזונה. בקרוב אוכל לעזוב את בית החולים, אבל עכשיו באמת דאגתי לגבי אחי הקטן. לא יכולתי להמשיך בלעדיו".
בצלאל לא הסכים לעזוב בלי אחיו הקטן. "התקשרתי לרב שלי, הרב מנדל כהן, (שליח חב"ד במריופול). אמרתי לו שאנחנו לא יודעים איפה אחי וסבי וסבתי, או איך הם שורדים בלי אוכל ומים, בקור המקפיא, ועם כל הפצצות אבל לא נצא מדונייצק בלעדיהם, הרב כהן פעל מיד, במהלך השבוע האחרון הוא הצליח איכשהו לחלץ את אחי ואת סבי וסבתי, ולהסיע אותם אלינו. לעולם לא אשכח את החסד הזה. המפגש המשפחתי הקטן שלנו בבית החולים היה מרגש ביותר, החזקנו אחד את השני חזק, איבדנו כל כך הרבה, והיה לנו כל כך הרבה על מה לבכות, אבל בכינו רק דמעות של שמחה להיות ביחד שוב".
לפני פסח הצליחה המשפחה להגיע לארץ. ועכשיו הם מתפללים עבור החברים שלהם שעדיין מקווים לצאת משם.
הוספת תגובה
לכתבה זו התפרסמו 3 תגובות