השנה אני מרגישה שאני כבר לא יכולה

בשבוע שעבר קיבלתי שיחת טלפון מאישה אשר בקשה ממני לדבר עם בעלה בדחיפות. "בעלי הוא איש טוב", אמרה, "מכבד אותי, דואג לי, עוזר לי, מפרגן לי. אבל אם בכל השנה בעלי בסדר גמור, בערב פסח משהו משתבש. אנחנו נשואים כבר חמש שנים וכל שנה זה אותו הדבר. כל שנה אני נקרעת תחת עול הפסח ניקיונות, קניות, בגדים ומה לא. וכשאני מבקשת מבעלי לעזור לי בניקיונות לפסח הוא אומר לי: 'בשביל מה צריך כך להשתגע אין צורך כך לנקות. מספיק רק לטאטא את הבית וזהו'. ואני מסבירה לו שאולי הוא צודק, שלא צריך להשתגע כמו שכל נשות ישראל עושות, שאין צורך לנקות את התריסים, אבל יש דברים שממש חייבים.

כל שנה אני מעבירה את זה בשקט. אבל השנה אני מרגישה שאני כבר לא יכולה, מה הקטע של העקשנות של בעלי לא לעזור לי בערב פסח?! אשמח שתדבר איתו".

ישבתי לשיחה עם אותו יהודי יקר וכך הוא סיפר לי: "אני משתדל מאוד לכבד את אשתי, זה הדבר הכי חשוב לי שיש לי בחיים.

אבל אני חושב שיש דברים שזה מעל הכוחות שלי ומעל ההבנה שהיא תבין אותי.

אולי תחשוב שאני פושע אבל אני אגיד לך במשפט אחד: 'אני שונא את חג הפסח'! לא סתם שונא, אלא אפילו שונא מאוד. אל תחשוב עליי בצורה שלילית, אני יהודי שמאמין באלוקים, מתפלל, לומד, ומשתדל לקיים את כל מצוות הבורא על הצד היותר טוב. אבל את חג הפסח אני שונא. רק מגיע ראש חודש ניסן וזה יוצר אצלי הרגשה לא טובה בנפש.

אבי ואימי הצִדקניים, הם באמת צדיקים, אבל בערב פסח הם כמו שנכנסו לשיגעון, בפרט אימי שתחי'. היא הייתה צועקת את המילה: 'חמץ' לפחות שלושים פעמים ביום. ובד"כ בתוספת: 'תיזהר, ניקו פה כבר לפסח'.

ובחג עצמו אלף חומרות בלי גבול. לא היו לי בעיות עם חומרות אבל הם פשוט נעשו בצעקות, בכעסים, בעונשים, ואפילו מידי פעם סטירה קטנה כאשר עברתי על כללי הפסח הנוקשים. הגעתי למצב שאני ממש מפחד ורועד מפסח.

זכור לי במיוחד ליל הסדר אחד. אצלנו לא שמים את המצות על השולחן אלא בתוך מגשים. אבי היה ממש מקפיד על כך מאוד. באותו ליל הסדר משום מה ב'שולחן עורך' שכחתי מזה לשנייה ושמתי חתיכת מצה על השולחן.

את אותו הרגע לא אשכח בחיים, אבי שאג שאגה מנהמת לבו: 'אתה עושה את הכול חמץ, השם ישמור'.

לפני כולם הוא צעק ואני רק רציתי שהארץ תבלע אותי מרוב בושה.

היה נראה שכל החומרות מעבירות את אבי ואת אימי על דעתם, או על דתם.

מאותם שנים אני שונא את חג הפסח, נהיה לי זיכרון שלילי מכל המושג של פסח. הבטחתי לעצמי שאצלי בבית לא יהיה כמו אצל ההורים שלי. אני אנקה לפסח משהו בסיסי וזהו.

אז נכון, התחתנתי ואני צריך לעזור לאשתי, אבל אשתי מזכירה לי קצת את הוריי. כל ערב פסח הטירוף של הניקיונות, וכל הזמן הלחץ - אני לא מספיקה לעשות את הכול, תראה, השכנה כבר הספיקה. די, מספיק היה לי כשהייתי ילד ונער.

אם אשתי רוצה להשתגע שהיא תשתגע בערב פסח לבד, אני לא אשתתף איתה בחגיגה הזו".

המטפל הרגשי מרדכי רוט.

אני מספר את הסיפור הזה בגלל שני דברים: האחד - להראות כמה היא כוחה של התניה לא טובה, כשעוברים משהו בילדות גם שנים אחר כך זה נשאר וקשה להשתחרר מזה. השני - כמה צריך להפסיק להטריף את עצמנו בערב פסח עם כל הניקיונות, והחלקים שאינם קשורים ישירות לחמץ.

ניקיון פסח לא מחייב ניקיון תריסים, צבע בכל הבית וקניות של רהיטים חדשים... שנינו אומנם במשנה במסכת מידות (פ"ג מ"ד): "ומלבנין אותן (אבני הכבש, ואבני המזבח) פעמיים בשנה, אחת בפסח ואחת בחג; וההיכל, פעם אחת בפסח, אבל כל זה לא על חשבון הנפש, אם זה הולך בכיף ובשמחה אז מה טוב. ואם לא, תמיד אפשר לעשות דברים אחרי החג. העיקר לפסח הוא רק ניקיון של חמץ.

אני פוגש לפעמים חרדים לכל דבר ועניין, או כאלו שנשרו מהדת, ואני רואה שכל כך הרבה פעמים הם שונאים את הדת או דברים מהדת, בגלל שהוריהם או מוריהם בבתי ספר או בישיבה הכניסו בהם התניה שלילית לדת, כשהם צעקו או הלחיצו בדברים רוחניים.

במקום ליצור חוויה רוחנית טובה הם עשו את ההפך הגמור, הם הכניסו בילדים שלהם רגש שנאה ודחייה לדברים רוחניים או לדת.

לפני זמן מה אשתי טיפלה באיזה סיפור של נערה בגיל עשרים שנשרה מהדת, ואשתי סיפרה שהדבר שגרם לאותו נערה לנשור בגלל הפחדות ואיומים על שהיא לא לבושה הכי צנוע. 'את תישרפי בגיהנום צעקו עליה, כל חתיכה מהבשר שלך שרואים לך ישרפו את זה בתנור אחד גדול'.

ברור שישנה הלכה וצריך לנהוג לפי כל כללי ההלכה, השאלה איך אני מציג את זה – בצעקות, הפחדות, איומים על בור מלא צואה רותחת שבו שורפים את האנשים.

או ההפך - כמה כל מצווה חשובה, וכמה על כל דבר הכי קטן השם שמח בזה ועד כמה יש להשם יתברך נחת רוח מזה.

הכול תלוי איך אתה מעביר את המסר - חריף, מתוק, חמוץ, מלוח - קר או חם.

לפני תקופה לא ארוכה סיפר לי אברך שכאשר הוא היה בחור שני הוריו נפטרו. הסיפור שלו היה ארוך, לא משנה איך זה גרם לו אבל הוא נשר מהדרך לגמרי. הוא סיפר לי שהוא היה באיזה פאב בניו יורק וכמעט הגיע לידי עבירה חמורה ביותר. וממש לפני העבירה הוא נזכר בדברי אביו: ''השם אוהב אותך תמיד בכל מצב ואיפה שתהיה", וזה גרם לו לעצור ולא לחטוא. הוא אמר לעצמו השם כל כך אוהב אותי, איך אני אעשה את זה להשם יתברך שהוא כל כך אוהב אותי.

אתה יכול לגרום לילד או לנער לקיים את מצוות התורה דרך איומים וצעקות וכד' אבל השאלה אם זה יישאר לאורך זמן ואם בסוף זה לא יגרום את ההפך הגמור - שנאה לדת.

לנו בתור הורים ומחנכים שמצווה עלינו לחנך את הדור הבא, חובה עלינו לעשות שהילד והנער יחווה את הדת בצורה מאירה ויפה.

הלוואי שנזכה תמיד להאיר לאהוב להאמין ובעיקר לשמוח תמיד, מאחל לכל בית ישראל פסח שמח וכשר, בלי שמחה אין כשר ואין כלום.

לתגובות: [email protected]

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!