האישה עם הילדים ליד הכותל // טורה של אפרת ברזל
דרושה, אישה חרדית שכנראה לא התכוונה אבל הפכה דוגמה למשפחה שלמה. כל המוצא אותה על פי הסימנים המזהים, שיודיע | טורה של אפרת ברזל
בשבוע שעבר פגשתי את חנה מרים ליבמן. היא אמרה לי משפט שעשה לי כל כך טוב, משפט שהזכיר לי אישה שאני מחפשת כבר משהו כמו עשרים וחמש שנה.
כל היודע פרטים על מקום הימצאה, אשמח שיעזור לי, לה.
אישה, שאני חייבת להגיד לה משהו, שאני חייבת להגיד לה תודה. אתן כמה תיאורים, ותראו, אולי מישהו מכיר אותה מהשכונה.
עונת השנה היתה אז: סתיו. אולי חול המועד סוכות.
הזמן: עשרים וחמש שנים אחורה מעכשיו. שבע בערב.
המיקום: היציאה מהכותל המערבי, למעלה שם, איפה שכולם מחכים, או לאוטובוסים או למונית, או שמישהו יבוא לאסוף אותם במכונית.
המצב הרוחני: אנחנו היינו שני אנשים צעירים, שני אנשים מגששי תשובה, זאת אומרת אחת שממש רצתה, ובעל, שצריך עוד זמן כדי לחשוב על כל הענין.
היה לנו ילד אחד וזכרונות מחתולה. לחתולה קראו קוקי. היא היתה סיאמית, אמרו עליה שהיא היתה יפה, אני לא זכיתי להכיר אותה, היא גדלה בבית ילדותו של בעלי, ואולי טוב שכך, כי כמה שאני אהבתי כלבים, ככה שנאתי חתולים.
זה נתון שאגב, לא השתנה.
יצאנו מהכותל, אני לא בטוחה אם ידענו בדיוק מה עושים שם, אבל ודאי שנסענו לאיזה מאורע או בשל איזו סיבה שהרגישה קדושה.
חיכינו יושבים על אחת האבנים המרובעות שם, לידינו עמדה אישה חרדית.
היא היתה לבושה בחצאית בז' וז'קט מחויט, מטופחת ומכובדת. היא עמדה בשקט. חיכתה.
לצידה, עמדו בשורה מימין, שמונה ילדים קטנים.
אני לא זוכרת יחס בין כמות הבנים לכמות הבנות, אבל הם היו לבושים כולם בהתאמה של צבעים, סריג דקיק לכולם, עם פסים לרוחב, בצבעים כתום, בורדו, טורקיז, פסים שחוזרים על עצמם בהתקדם הבגד. אני יודעת שעכשיו כשאני כותבת את צבעי הסריג הוא לא נשמע מי יודע מה בהתאמה, אבל משהו בשילוב הצבעים דווקא הזה, שפך ממנו טוב טעם וסדר מופתי.
הם עמדו כולם לימינה, כל השורה, מהגבוה, ועד הנמוכה, אולי היתה לה גם בידיים, ידית של עגלה, עם תינוק נוסף בתוכה.
כולם חיכו שם שקטים. כולם, היה ברור, שייכים. זאת משפחה.
בעלי ואני לא דיברנו מילה. שנינו הסתכלנו עליה. עקבנו אחריה. אחרי ההתנהגות שלה, אחרי ההתנהלות של הילדים. משהו בהליכותיה היה קסום. רגוע. שקט. מנומס. מכובד. קדוש. לילדים היה מבט תמים בעיניים.
אנחנו תמיד מנסים, כמו במשחק, לנחש על אנשים אנונימיים, איך קוראים להם ובמה הם עובדים. עליה, לא ידענו לנחש כלום. היא לא דמות שהכרנו במחוזותינו. ישבנו והתבוננו מהצד. לא דיברנו. היא נסעה. גם אנחנו.
שעות אחר כך, בבית, בעלי שאל אותי, "ראית בירושלים את האישה הזאת עם הילדים והסוודרים עם הפסים?" "ראיתי", אמרתי. וזהו. הוא לא הוסיף. אבל שנינו הבנו. זה לא משחק. זה דגם. זה חלום. זה יפה. זה יהודי.
לא ראיתי את האישה הזו שוב מימי. אבל היא הפכה להיות מופת אצלנו בבית, "האישה עם הילדים ליד הכותל".
אני לא יודעת איפה למצוא אותה, אבל אם תראו אותה, בשכונה, אנא מסרו לה, שנשים חרדיות הן דמויות שמעניינות, הן דמויות שיש אנשים שלא רואים ביום יום מקרוב, הן נשים בתפקיד.
היא משכה אותי שנים רבות של תשובה בחבל של "ככה גם אני רוצה",
משהו במילים הטובות שחנה מרים ליבמן בשבוע שעבר אמרה לי, הזכיר לי, שאנחנו צריכות בחיים גם לדעת לקחת צעד נוסף קדימה.
כשכבר עוברות השנים, ותפילות נענות, וגם לך כבר יש ילדים, או כל מתנה אחרת שקיבלת מאלוקים, תדעי, לפני שאחרים מסתכלים, או לא מסתכלים, תדעי לעצור, ולהסתכל את, תהני ממה שאלוקים נתן לך,
או כמו שסיפרה לי כלתי, על איך הנכד שלי ישב באותו יום במטוס של אל-על הם חיכו להמראה, הוא צעק כשהוא מצביע מהחלון, "הנה מטוס, הנה מטוס", "נכון", היא ענתה לו, "אבל גם אתה בתוך מטוס". את זה הוא לא הבין, את זה הוא לא קלט.
אני לא יודעת איפה למצוא את האישה הזו, אבל אני רוצה להגיד לה שלמרות שהיא לא סיפרה לי שמשפחה חרדית זה לא רק סוודרים עם פסים וילדים מחונכים, זה גם עייפות, ובעיות, נשיונות והתשות, שלילדים האלה שגדלים מהסוודר, יש רצונות, ובקשות משלהם, היא לא סיפרה לי שהבוקר נהיה לילה, ושמשפחה גדולה זה הרבה לעשות, אני רוצה רק להודות לה על החיים בתוך המטוס.
הוספת תגובה
לכתבה זו התפרסמו 7 תגובות