המגיד מבריסק עשה חרם על מוכר העיתונים שמת מיד

בימים אלו ראה אור הספר "אחרון לדור דעה" חלק א', על ראש ישיבת בריסק הגאון רבי משולם דוד הלוי סלובייצ'יק זצ"ל שעכשיו מלאה שנה להסתלקותו, הכולל בתוכו פרקי חיים ואלומות אור ממסכת חייו רבת הפעלים, ועל בית אביו מרן הגרי"ז זצ"ל ולמעלה בקודש.

הספר כולל בתוכו 650 עמודים ומעל ל-500 תמונות ומכתבים נדירים שמשובצים בין דפי הספר שחיבר הרב הגאון רבי שמעון יוסף מלר מירושלים, מבחירי מחברי זמנינו, תלמידם ומקורבם הנאמן של בני מרן הגרי"ז זצ"ל.

בתום שנה מיום הסתלקותו של הגרמ"ד הלוי זצ"ל, זהו הספר הראשון שיוצא לאור אודותיו. הוא כולל בתוכו 16 פרקים כדלהלן: ענף עץ אבות, תלמיד אביו הגדול, בהתגעש עולם, אל הארץ הטובה, בית נאמן, דרופתקי דאורייתא, ותלמוד תורה כנגד כולם, ייסוד הישיבה, השיעורים, דרכה של תורה, בניך – אלו התלמידים, ספרי דבי רב, אמת בטהרתה, קדשנו במצוותיך, יראת שמים ויראת חטא, חיי פרוזדור.

בין תלמידי ומקורבי "בית בריסק" בפרט, ובעולם התורה בכלל, קיימת דריכות רבה לקראת הגעת הספר לדוכני המכירות.

סיפור מרתק שמופיע בספר, אקטואלי גם לזמננו אנו: חוויה מזעזעת אותה חווה כנער הגאון רבי משולם דוד הלוי סלובייצ'יק זצ"ל, שהיה מספר שלא רק אצל גדולי הדור ראו יראת שמים עילאית באותם ימים, אלא מושגי היראת שמים היו נראים אחרת אצל כל קהל יראי השם, וכדוגמא סיפר את המעשה הנורא הבא, לו היה עד בשלהי שנת תרצ"ט.

היה זה כאשר הגיע לבריסק 'מגיד' מאלו שהיו נוהגים לסובב בערים ולהשמיע מדברותיהם. ובעניות הרבה ששררה באותו הזמן, היו מוצאים בדרך זו את פרנסתם בדוחק רב, כאשר בתום הדרשה היו עומדים עם שולחן קטן על יד הכניסה של בית הכנסת בו נאמרה הדרשה, וכל אחד היה משליך לתוכה כמה פרוטות.

המגיד שעמו אירע המעשה המדובר, יהודי צדיק היה, ודרשותיו היו מלאות בדברי תורה מתוקים וספוגים יראת שמים נאמנה. בבריסק היה יוצא לאור עיתון ערב מדי יום ו'היינטיגע נייעס' [-חדשות היום] שמו, שהיה מוצע למכירה, כשאר העיתונים, על ידי רוכלים המחזרים ברחובות. בחור יהודי מתושבי העיר היה נוהג להלך ברחובות העיר ולהכריז: 'היינטיגע נייעס — צען גראשן' [-עיתון 'חדשות היום' בעשרה גרושים]. הלה שהיה מפורקי עול, נהג אף בליל שבת למכור את העיתון, וככל שדיברו על לבו לחדול מן החילול שבת, לא הועילו דבריהם. 

אותו מגיד שהה באותה העת בבריסק למשך שבוע. והנה כאשר שמע בליל שבת את הבחור מכריז כדרכו: 'היינטיגע נייעס צען גראשן, היינטיגע נייעס צען גראשן', נחרד אותו צדיק מחילול שבת זה, וניגש אליו וניסה בכל כוחו להניא אותו ממעשיו הרעים, אך ללא הועיל. משהבין כי אין טעם לנסות עוד, נכנס אל בית הרב בזעף ומלמל לעצמו: 'כזה שייגעץ הוא הבחור הזה — מחלל שבת בפרהסיא'. כל כמה שאני אומר לו שיפסיק, איננו שומע לי'. בסערת נפשו הלך אל בית הכנסת, פתח את ארון הקודש וזעק בלב נשבר: 'איך האב געשריגן אויף דעם רשע, און ער וויל מיר נישט צו הערן, זאל ער זיין אין חרם'! [-גערתי ברשע זה, ואין הוא רוצה לשמוע לי. שיהיה בחרם].

והנה חלפו מספר שעות ספורות, כאשר באותו ליל שבת אחר הסעודה החלו לפתע כאבי בטן עזים תוקפים את הבחור, ותוך שעה קלה נפח נשמתו ומת. את המעשה הנורא הזה ראה הגרמ"ד בעיניו, וכשסיפר אודותיו ראה בו דוגמא ליראת שמים הגדולה שהייתה אז והאכפתיות ממראה עוברי עבירה.

"כיום", התאונן הגרמ"ד זצ"ל, "לא רואים כזה פחד וצער מחילולי שבת ומעוברי עבירות".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!