השוד בקליניקה של ר' משה / טורו של הגומל

חצי שנה אחרי ששכרתי חדר במקום שקט כדי לקבל את זרם הפונים שהלך וגבר, הבחנתי בבעיה. בעקבות מבנה החדר לא תמיד שמעתי את המקישים בדלת. האנשים שבאים לקבל הדרכה לגמילה מהתמכרות לעולם אינם מקישים בהחלטיות, הדפיקות שלהם חלשות ומהססות. אף אחד אינו חש ביטחון עצמי מופרז ומכריז בקול: אני סובל מ...

הזמנתי איש מקצוע שיתקין עינית - מצלמה בדלת החדר. שלשה ימים אחרי התקנת המצלמה השתעשעתי במסך הקטן שהוצב על שולחני, שראיתי בו את המקישים בדלת, וכמעט קפצתי מחלון חדרי בקומה השנייה של הבניין.

בריון חבוש מסכת גומי על הפנים וכובע קאובוי על הראש, פסע ליד הדלת בחוסר שקט מופגן. בידיו אחז מוט שחור, עבה וארוך. בראשי חלפה מחשבה מהירה כברק: הדלת אינה נעולה, בן רגע אחד הוא ייכנס פנימה ויחסל אותי.

לא הבחנתי בסורגים החזקים שעל החלון כששכרתי את החדר. איזו איוולת, צבטתי את עצמי כלא מאמין, כשנאלצתי לוותר על קפיצה מהחלון. למשטרה לא העזתי להתקשר, כשהוא יראה את השוטרים הוא יתפרץ לתוך החדר ויכלה בי את זעמו.

את המפתח לא ניסיתי אפילו לתקוע בחור המנעול ולנעול, כדי לא לעורר את זעמו של הברנש. במהירות מטורפת העברתי בראשי כל מיני דמויות  שבאתי איתן במגע, את מי הבאתי לנקודת רתיחה של שבירת עצמות או התנקשות?. דפדפתי במהירות באנשי הקשר במכשיר הסלולארי שלי, למי אוכל להתקשר שיעזור לי.

בינתיים התקרבתי לאט לאט אל הדלת ובשקט נשענתי עליה בכל כוחי. אם הוא ינסה לפרוץ הוא יתקל באדם שנלחם על חייו. לפתע, נקישות קלות בדלת. הגיעה ישועה? רצתי בחזרה אל המסך הקטן – האיש בעל מסכת הגומי הוא הדופק בדלת.

חזרתי במהירות אל הדלת, נשענתי עליה ולפתע צלצל הסלולארי שלי בקול רם. איזו צרה, עכשיו הבריון יודע שאני יודע שהוא כאן, ונשען על הדלת. המספר לא היה מוכר. החלטתי לענות, מה יש לי להפסיד?.

הקול הרועד באפרכסת היה אותו קול שמאחורי הדלת! - שלום, מדוע אינך פותח? מי אתה? קבעתי איתך פגישה... פתחתי לו את הדלת והצטערתי שלי אין מסכת גומי. איש מהנכנסים לחדר עבודתי לא ראה אותי מעולם מזיע ומבוהל כל כך.

המוט השחור לא היה אלא מטריה גדולה, שבדמיוני השלימה את תפאורת הבריון לאלה שחורה ומפחידה. המסכן הסביר לי שהוא הסתובב ליד הדלת כי הוא חושש להיחשף, וכל הזמן התלבט אם להיכנס או לא להיכנס, והוא מבקש להישאר במסכת הגומי. קירבתי מאוורר חזק אל פניו העטופות בגומי.

אט אט הוא הפשיר עד שהסכים להסיר את המסכה. הסברתי לו שהוא אנושי ואין לו צורך להיבהל מההתמכרות שלו. מסכן, פנים מיוזעות, חצי שעה חנוק במסכת גומי. הוא פרס את הסיפור שלו, נתתי לו את הכלים שלי, והוא פועל בעזרתם היטב היום אין הוא צריך להתחבא מאף אחד, הוא גאה מאד במי שהוא ולאן שהגיע.

המקרה הזה היה אחד המדרבנים העיקריים שהניעו אותי להחליט שיש לכתוב ספר על הנושא. הגעתי למסקנה שהאיש הזה הגיע לקליניקה שלי מפוחד מפני שהיה בטוח שכל מי שיֵדע שהוא מכור יסתכל עליו במבט שלילי: אדם לא מוצלח, בעייתי, שאין לו תקנה.

זה אינו נכון! הצעד הראשון הקשה של המתמודדים עם התמכרות הוא להתמודד עם ההכרה במציאות. ההכרה במציאות היא החלק הקשה ביותר, קל לי לשכנע את אלו שאני זוכה לדבר איתם פנים אל פנים, ואני רוחש להם כבוד רב על האומץ שהם גילו.

להם אני מסביר שהתמכרות היא כמו בור ברחוב שנופלים בו מבלי לשים לב, אבל אפשר לצאת ממנו. זמן רב הייתי מתוסכל על שאינני יכול לספר זאת למכורים שאינם מוכנים להיחשף אפילו כדי לשמוע מה יש להציע להם. לפיכך התחלתי לפרסם מודעות רחוב, ללא הפסקה, וזה פעל.

הגיעו אלי לא מעט אנשים שסיפרו: ראיתי את המודעה שלך ברחוב לפני שנה ושנתיים, רשמתי את מספר הטלפון אבל לא התקשרתי. מאז המספר רשום אצלי, ואחרי שנה, כשראיתי עשרות מודעות שלך החלטתי להתקשר.

אינני יכול לתאר את פרץ השמחה שנתקפתי בו כשהספר שאתם אוחזים בידיכם החל לקרום עור וגידים. ידעתי שהוא יגיע גם לאנשים המתביישים לעמוד ברחוב ולקרוא את המודעות האלה. בלב ישר ובעיניים פקוחות אני מרשה לעצמי לומר לכם בצורה הצלולה ביותר: התמכרות אינה דבר שצריך להתבייש בו, היא דבר שצריך להשתחרר ממנו.

אין לכם במה להתבייש, לאף אחד אין זכות לשפוט אתכם,  לאף אחד אין אפשרות לדעת מה עבר עליכם בחייכם, מה עשיתם ולמה עשיתם?

אל תתביישו – פשוט עשו. כשם שאף אחד אינו יכול לדעת למה התמכרתם, כך גם אף אחד חוץ מכם לא יוכל להוציא אתכם מההתמכרות. קדימה!

משה טרייטל, הוא יו"ר ארגון הגומל ומחבר רב המכר "כיצד להיגמל מהרגלים שליליים ומהתמכרויות" 

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!