המתבגרת בבית: "למה כשאורחים מגיעים הם ישנים בחדר שלי?"
בת ה-14 לא מבינה מדוע כשמגיעים אורחים הם ישנים בחדר שלה ולא בחדר ההורים, איך מתמודדים עם מקרה כזה? ממה זה נובע? וכיצד מבהירים את ההבדל בין הורה לילד? • שו"ת נפלא בנושא חינוך ילדים עם בתיה וגשל
שו"ת נפלא בנושא חינוך הילדים עם בתיה וגשל - מנחה למודעות הורית, והפעם עם שאלה נוספת בנושא נערה מתבגרת שלא מבינה הבדלי מועמדות בין הורה לילד.
נ. שואלת: אשמח לשמוע מה הגישה שלך בהתמודדות עם בוגרת בת 14 שלא מבינה הבדלי מעמדות, איך אני מסבירה לה שיש הבדל בין הורה לילד?
כמו למשל שאני משאירה דירה לאורחים וסוגרת חדר שינה, הילדה מתפוצצת ולא מבינה איך אני נותנת את החדר שלה ולא את שלי.
אשמח עם תוכלי לעזור לי בהתמודדות הזאת שבאה לידי ביטוי בכל מיני אווריציות.
בתיה עונה: שאלת המבנה המשפחתי: בטבע הבריאה טבע הקב"ה את המתנה - ההיררכיה משפחתית, בו יש הורים ואחריהם הילדים.
העולם המערבי בא וערער על קביעה זו, וקבע כי הילד הוא זה שיהיה במרכז, ועל ההורים להיות מוכנים בהיכון לשרת את ילדיהם.
השקפת עולם הרסנית זו, ערערה את הקרקע המוצקה תחת רגלי ילדינו, כי הרי אין מתנה גדולה לילד מהיררכיה מוצקה, הווי אומר: ההורים בראש הם החזקים, הם גב איתן, בטוח ויציב לילדים ומגנים עליהם מפני סערות, באין הבדלי מעמדות הילד הופך לכעין יתום חי, אין לו הורים שעומדים בכל הכח מאחוריו, היציבות הנפשית שלו עומדת בסימן שאלה.
בשביל להעביר את כל זה לילדה, את כלל לא צריכה להסביר לה את זה, להוכיח לה או לשכנע אותה כמה זה לטובתה, אין כאן מקום לדיבורים כלל!
הדיבורים הם סוג של הצטדקות ומצטדק מי שלא צודק. צריך לחיות את זה, הכי חשוב שאת אמא מודעת לזה ויודעת שזה מתנה עבור הילד שלך, אחרי שאת יודעת את זה היטב ורואה שהבת שלך מנסה אותך.
למה היא מנסה אותך? כי במודע שלה היא אומרת אני ואמא בעצם שוות, ובתת מודע היא מבקשת משהו הרבה יותר משמעותי, הרבה יותר חשוב וקריטי לה, היא צמאה לראות שאמא שלה מגוננת חזקה וגדולה ממנה, זה גורם לה לתסכול מאוד גדול, התנגשות בין המודע לתת מודע,
- המודע: אני כמוך,
- התת מודע: הוכיחי לי שאת הגב החזק שלי, שאני יכולה להשען עליך,
המתנה הכי גדולה שתתני לה היא להישמע לבקשה הפנימית שלה ולהעניק לה את זה.
איך תוכלי להעניק לה את זה?
כשהיא דורשת ומבקשת ממך, קודם כל תבדקי מה את מרגישה, מה זה מעורר בך, אולי מושפלת אולי מנוהלת אולי מאוכזבת, הילדה אומרת לעצמה, אני מרגישה מחוברת חזק ושייכת לאמא כשהיא מרגישה מאוכזבת / מתוסכלת וכ'ו
ברגע שאת תשתחררי מהרגש הזה תגידי לעצמך, לא לה - "אני מבינה שאת רוצה שאני אנעל את החדר שלך כמו שאני נועלת את החדר שלי, את בעצם לא מבקשת את זה, את מבקשת להוכיח לעצמך שאני אמא חזקה, אני אענה לבקשתך"
ואז ממילא תבוא התגובה הטבעית שלך כאמא, את לא צריכה להגיד לה כלום, הגידי רק "כי כך החלטתי" איזה מתנה את נותנת לבת שלך באותו רגע, אין פה ענין לויכוח ודיון "כי כך מתאים לי" או "כך נהוג אצלינו בבית שאת חדר ההורים נועלים ואת השאר נותנים בשמחה"
היא יכולה להמשיך להתבכיין ולהתלונן. את לא שם ולא מתרצת ומסבירה את עצמך, מותר לה להמשיך לפרוק את כאבה, ואת יכולה להקשיב לה מבלי להיבהל, את יכולה להגיד לה "כך את מרגישה" אבל "זה מה שנהוג אצלנו!"
הנושא פה הוא לא החדר!!! הנושא כאן הרבה יותר עמוק, זה החוסר בהירות בנוגע למעמד המשפחתי, שבעקבות החוסר בהירות הזו נוצר כאן מאבק כח בין אמא לביתה.
וברגע שלאמא היקרה ולעוד הרבה אימהות יהיה ברור המקום הזה, נוכל לחסוך הרבה מריבות וויכוחים ומפחי נפש מיותרים.
האמא לא צריכה להילחם על המקום שלה! ולהיאבק על עמדתה, היא פשוט שם!
וזה מה שירכך את לב אם על ביתה כי הן אוהבות ולא אויבות... וזה מה שיחזיר את המושכות לידיים של אמא מתוך כבוד הדדי.
וכאשר כבודה במקומה, לא ייווצרו כלל קונפליקטים כגון אלה, ומהמקום הבטוח שלה תוכל לזהות האם זה אכן צורך יוצא דופן של הבת, ורק מהמקום הזה תוכל כמובן להיות רגישה וקשובה כלפיה.
כרגע במצב הנ"ל, שהאמא צריכה להילחם על מקומה, היא נמצאת במצב התגוננות בלבד, ולא פנויה להכיל את בתה.
בהצלחה רבה.
הוספת תגובה
לכתבה זו התפרסמו 12 תגובות