הוויתור שהפך לארון של ספרי קודש | טורה של אפרת ברזל

הם שאלו מי ואני רציתי לענות רק באיך. ואז הם שאלו איפה ואני התעקשתי על הנס.

הם ישבו ואכלו אצלנו, שבת, והוא שאל מי עשה לנו את האצטבה (איזו מילה עתיקה, כמה שנים שלא השתמשתי בה) הוא שאל מי עיצב לנו את מדפי הספרים בסלון עליו גרים ספרי הקודש שלנו.

"אתה באמת שואל?" שאלתי אותו, "כי אם אתה באמת שואל אז אני באמת עונה, אבל אני עונה תשובה של איך, כי יש כאן איכה ללמוד ממנו, והמי שעיצב אותו גדול עלי אלף מידות. גלגולו של חומר. נשמה המסתתרת בתוך עץ. עיצב את הרהיט הזה רגע של קסם פרטי".

היה נראה לי שהוא הצטער שהוא בכלל שאל. כי כשתשעת הקבים שלנו, הנשים, פוגשים סיפורי השגחה, יהיה קשה מאוד לעצור אותנו, הבנות.

על המקרר שלנו, כבר שנים, תלוי מגנט שקשור למסר אחד מרבים שהשאיר לעולם הרב שטיינמן זצוק"ל.

"אף פעם לא ראיתי מוותר ומפסיד" כתוב עליו.

מדי פעם אני נעצרת עם קרטון חלב שמבקש להיכנס חזרה לקירור ומגניבה מבט חטוף אל המשפט הזה.

אני, שחיה בדור שוויתורים נתפסים בו לא מעט ככישלון, שוויתורים נצבעים בו בצבעים של יצאת חלשה.

רגעי הוויתור שלנו כמוסים. לו היינו יכולים לארוז אותם חבילות, חבילות ולשלוח,

אם היינו יכולים להבין מה קורה למח האנושי מבחינה נורוביולגית כשהרצף האוטומטי של המחשבות נעצר ואנרגיה חלופית חדשה זורמת שם, רגעי קסם המשקים את האינטליגנציה הרגשית שלנו, ובונים בנו הבנות חדשות, מתנות אנושיות שלא היו יכולות לחדור אלינו לו היינו מדלגות על נוכחות מודעת ברגעי הקסם האלה, שבדרך כלל אינם קסומים כלל בזמן התרחשותם ממש.

איפה הייתי? אה כן.

הוא שאל על ארון הספרים כי יש לנו לאורך המדרגות בבית, זה לא לאורך המדרגות זה לכל גובה המדרגות בבית, ארון ספרים של משהו כמו שישה מטרים גובה, כמו סולם ענק כזה בספריות העירוניות של אירופה של פעם, כמו באגדות הבריטיות של אז.

פלוסים: מאוד מרשים. מינוסים; מלא אבק שאין איך לנקות.

טכנית; מכל קומה אפשר לשלוף ספרים בטווח האורך של הזרוע של עצמך, צריך להיזהר לא ליפול.

אז הוא שאל מי עיצב לנו את המונומנט הזה. עכשיו מתחיל הטור;

כששיפצנו את הבית לפני חמש וחצי שנים, שלמה, אין לי מושג מה שם משפחתו, אבל אני זוכרת שהוא גר ביבנה, בנה לנו מרפסת מעץ אורן צבועה בלבן ממנה ירד גרם מדרגות החוצה לגינה. זה היה יפה. זה היה שימושי. זה היה חלום ביתי.

אחרי כמה דקות, אני מדגישה, דקות, של היותי עומדת ומסתכלת על הפלא שנוצר, מודה לבורא עולם, הופיעה השכנה מימין ואמר; "לא יהיה. אני לא מסכימה".

היא הסבירה את עצמה. ולפני שבעלי חזר וידעתי, מה הוא יגיד או יאמר, הוא היה מתווכח איתה, דיברתי אל עצמי בשפת הבנות העדינות, שכינה, שכנה, יחסים טובים, ואמרתי לשלמה, תוריד את המדרגות אם זה מרגיז אותה ותטה אותם פשוט לצד השני, כדי שלא יפריע לה.

שלמה הסתכל עלי כמפסידנית ראשית, "את לא יודעת להתעסק עם אנשים", פירק בעצבים את המדרגות הלבנות מהעץ ושינה להן את השיפוע כדי שירדו לצד השני, רחוק ממנה.

עמדתי והסתכלתי מרוצה. פחות. אבל מרוצה. זה היה לי פחות פנק שווי, מהירידה הקודמת, אבל בסדר. לא עברו שתי דקות, והופיעה השכנה השנייה. "תורידו את זה" משיקולים אחרים היא דיברה, שלמה הסתכל עלי במבט של אין סיכוי ואין סיבה ואל תוותרי ואני לא מאמין למשמע אזני. הוא הדליק סיגריה.

ואני ויתרתי.

ואמרתי לו "שלמה תפרק. אני לא אחיה באווירה של מריבה. אני צריכה לגור בערוגה של פרחים נעימה. אין מצב שככה אני מתחילה כאן את מעבר הדירה".

הוא לא דיבר. הוא בעט באבן שהייתה מונחת בגינה, הרים גבה, סינן עוד איזו מילה, לקח נשימה נוספת של טבק אל ריאותיו, והחל לפרק את המדרגה הראשונה.

העובד שלו הוציא למכולה של הפסולת בחוץ את העצים הלבנים, התבוננתי לשמיים בוכה ואמרתי לו,

"שלמה, אל תזרוק את העצים האלה לפח, הם לא רוצים להיות מדרגות, אתה לא רואה, הם רוצים להיות בחייהם ביעוד אחר, אל תשנה בהן כלום, אל תחתוך, אל תשייף, מספיק כבר שיגעתי אותך, כמה מדרגות יש? תראה לי את הצדדים, את הבסיס, את הדפנות, תבנה מהם בבקשה כאן, בדיוק כאן, לגובה המדרגות, לצד הגרם, תבנה מהם ארון לספרי קודש".

שלמה לא דיבר. הוא לקח פטיש ומקדחה ובנה ארון ספרים של קדושה.

"הם לא רצו להיות מדרגות, החומר הזה ביקש להיות בסיס לגמרות", עניתי לו לאורח בשבת על השאלה מי עיצב את ארון הספרים הזה. עיצב אותו הוויתור, עיצבה אותו האמונה, עיצב אותו רגע של קסם, של רעיון של יצירה, שעושה בי דמעות כשאני כותבת כאן את המילים האלה, האחרונות.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!