הרב שאול יורוביץ': בין ביטחון להשתדלות

בסוף הפרשה לאחר שיוסף פותר את חלומו של שר המשקים לטובה הוא מבקש ממנו "כִּי אִם זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ וְעָשִׂיתָ נָּא עִמָּדִי חָסֶד וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵאתַנִי מִן הַבַּיִת הַזֶּה", אך הדבר לא צלח ופרשתנו מסתיימת בפסוק "וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ".

רש"י (ד"ה וישכחהו) מפרש מפני מה אירע כזאת "מפני שתלה בו יוסף לזכרו הוזקק להיות אסור שתי שנים, שנאמר אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים – ולא בטח על מצרים הקרויים רהב". כלומר יוסף חטא בכך שהשתדל אצל שר המשקים.

במבט ראשון הדבר מעורר תמיהה רבה, שהרי פעולת השתדלות זו של יוסף היא מינימלית, ובוודאי שנער המצוי בשבי במדינה רחוקה ושרוי בסכנות רוחניות וגשמיות כאחד, כאשר ההשגחה העליונה ממציאה לפניו בתוך תאו את אחד מגדולי השרים אשר לפני המלך עליו להשתדל בפניו, ומה הפגם בזה.

יתר על כן, גם אם היינו יכולים לומר שלפי דרגתו הנעלה של יוסף היה עליו להימנע גם מהשתדלות כזו, הרי בימי חייו מצינו שהיה משתדל הרבה יותר מכך, והדוגמה הבולטת היא אגירת המזון בשבע שנות השובע לשבעת שנות הרעב שזו השתדלות מרובה לצורך תקופה מאוחרת הרבה יותר, וכמו כן מצאנו אצל כל גדולינו שהיו משתדלים הרבה, ולא היו יושבים בביתם ללא מעש, ודיינו אם נזכיר את יעקב אביו עד כמה השתדל בקניית הבכורה ובלקיחת הברכות, וכן בתקופת שהותו אצל לבן. ומקרא מלא דיבר הכתוב "וּבֵרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה" שברכת ה' שורה על מעשה האדם דווקא. על כל פנים וודאי הדבר שעצם פעולת ההשתדלות אין בה שום פסול.

אך זה מוביל אותנו להתבונן במידת ההשתדלות הראויה, ובעיקר בהתייחסות הנכונה של האדם לפעולות ההשתדלות שהוא עושה, התפיסה הנכונה היא שאותם המעשים, הקב"ה בעצמו הוא המזמן אותם לאדם בהשגחה פרטית, ועל כן לא רק שאינם נחשבים לפגם, אלא אדרבה על האדם לעשותם, שהרי הקב"ה הזמין לו אותם, אלא שאל לו לסמוך על אותם הפעולות, ולומר שבהם הוא בוטח, שהאמת הוא שהכול ביד ה', ואין בין השתדלותו של האדם להצלחתו דבר.

אם כן נקודת התורפה של השתדלותו של האדם במעשיו היומיומיים, היא שלעתים הוא בוטח כל כך בהשתדלותו עד שהוא שוכח שהכול בידי שמים, ועל כן על האדם לשנן ולומר לעצמו שישועתו היא אך ורק ביד ה', ואינו מוכרח כלל שהשתדלותו תוליד פירות. לסיכום: הפגם אינו בעצם ההשתדלות שהאדם מצווה ומחויב לעשות ולהשתדל כפי יכולתו אלא בזה שסומך על השתדלותו.

וכפי ששמעתי פעם מעובד השם ותיק שנשאל מהי שיעורה של השתדלות, כלומר עד כמה על האדם להשתדל, ותשובתו הייתה כל עוד שאינך בטוח שהשתדלותך תועיל, זוהי תשובה נפלאה והיא עולה בקנה אחד עם האמור לעיל, ונסביר את דבריו: שכל עוד תחושת האדם היא שהשתדלותו אינה מבטיחה באופן וודאי דבר, הרי שהוא אינו מתנתק על ידי השתדלותו ממקור השפע שהרי אינו סומך באופן טוטלי על מעשיו ועל כן יכול הוא להשתדל, אך כאשר נדמה לו שהשתדלותו בוודאי יועיל, או אז נמצא שביטחונו במעשיו ולא בהנהגת ה', ועל כן עליו לקחת צעד אחורה ולהמעיט בהשתדלותו, והכול לפי מה שהוא אדם ועד כמה שתודעתו ברורה וצלולה שהכול ביד ה'.

אם נחזור ונעיין שוב בדברי רש"י "מפני שתלה בו יוסף לזכרו הוזקק להיות אסור שתי שנים, שנאמר אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא בטח על מצרים" נראה בבירור שיוסף לא נענש מחמת בקשתו משר המשקים שיזכירהו לפני פרעה, אלא מפני שסמך דעתו על שר המשקים יותר מדי ותלה הדבר בו ובטח בו שהוא יוציאו מבית האסורים, וכפי שנתבאר שזהו הפגם ולא ההשתדלות עצמה.

עניין זה ניתן לראות גם בצורה שיוסף אומר לו "וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵאתַנִי מִן הַבַּיִת הַזֶּה", יוסף אומר לו אתה בעצמך תוציאני מכאן, כאשר האדם מפרט ומתאר לה' מה ואיך בדיוק להצילו גם זו היא יציאה מגדרי ההשתדלות וסמיכות יתר על עצמו.

מקץ שנתיים אלה, כאשר יוסף משתחרר ובא לפני פרעה לפתור חלומו הוא מתחיל דבריו באומרו "בִּלְעָדָי אֱלֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה" משמעות משפט זה הינו שהנהגת ה' את בריאתו היא אף בלעדי השתדלותי, היא אינה תלויה לפי מעשיי, יוסף מדגיש שהכול ביד ה' למרות תוכניותיו המפורטות אשר הוא מציג לפרעה, זוהי ההשתדלות הראויה כמבואר.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!