הלך לעולמו שורד השואה "האדם המאושר בעולם"

אדי ג'אקו, ניצול שואה שהגדיר את עצמו כל חייו כ"איש המאושר עלי אדמות" נפטר בגיל 101. במהלך מלחמת העולם השנייה, הוא נכלא בארבעה מחנות ריכוז, הוביל בריחה נועזת ברכבת, השתחרר מצעדת מוות ושרד ביער. ג'אקו הקדיש את שארית חייו לשלום וחסד.

"אני לא שונא אף אחד. שנאה היא מחלה שעלולה להרוס את האויב שלך, אבל גם תהרוס אותך", אמר. ה-BBC מדווח, כי בשנה שעברה, לרגל יום הולדתו ה-100, פרסם ג'אקו את זיכרונותיו. "בשם האיש המאושר עלי אדמות", הוא מתאר את סיפור ההישרדות יוצא הדופן שלו, עם מסרים של סובלנות. זה גם הפך אותו לאחד הסופרים הוותיקים ביותר שהוציאו ספר בעולם.

"חייתי מאה שנה, ואני יודע מה זה לבהות בפנים של הרע", כתב. "ראיתי את הגרוע ביותר באנושות, את זוועות מחנות ההשמדה, את מאמצי הנאצים להכחיד את חיי ואת חיי כל האנשים. אבל אני רואה כרגע את עצמי כאדם המאושר ביותר עלי אדמות".

ג'אקו נפטר בבית אבות בסידני; הוא חי באוסטרליה מאז 1950. הוא הותיר אחריו את אשתו, פלור, שהיתה לצידו במשך 75 שנה, בניהם מייקל ואנדרה, ארבעה נכדים וחמישה נינים.

ראש ממשלת אוסטרליה סקוט מוריסון תיאר את ג'אקו כ"השראה ושמחה, שבחר להפוך את חייו לעדות כיצד התקווה והאהבה יכולים לנצח על הייאוש והשנאה".

ג'אקו נולד כאברהם יעקובוביץ' בלייפציג, גרמניה, בשנת 1920, הוא היה התלמיד היהודי היחיד בבית הספר שלו - אך זו לא הייתה בעיה, לדבריו, עד עלייתו של אדולף היטלר לשלטון. כך מדווח ה-BBC. משפחתו של ג'אקו שלחה אותו לפנימייה, שם השתמש בכינוי וולטר שליף, מחשש שאחרים יגלו שהוא יהודי.

הוא למד הנדסת מכונות וסיים את לימודיו בהצטיינות, אך כשהגיע הביתה ב-9 בנובמבר 1938 כדי להפתיע את הוריו ליום נישואיהם, איש לא היה שם. היה זה ליל הבדולח, כאשר בתים יהודיים, עסקים ובתי כנסת הותקפו ברחבי גרמניה ואוסטריה. רבים נהרגו ועשרות אלפי יהודים נשלחו למחנות ריכוז.

משפחתו של ג'אקו כבר הסתתרה והצעיר בן ה-18 היה לבד בביתו, בחמש בבוקר, עשרה חיילים נאצים פרצו את הדלת. בזיכרונותיו של ג'אקו הוא תיאר כיצד הם היכו אותו באכזריות, גרמו לו לצפות כשהרסו את בית משפחתו בן 200 שנה.

אחד החיילים התחיל לחרוט צלב קרס בזרועו של ג'אקו בעזרת הכידון שלו, כתב. "לנגד עיני איבדתי את כבודי, את חירותי ואת אמונתי באנושות".

הוא נלקח למחנה הריכוז בוכנוולד, אך שוחרר כעבור חמישה חודשים לעבוד במפעל לייצור כלים. הוא תיאר כיצד אביו אסף אותו מהמחנה והם ברחו לגבול והוברחו לבלגיה. הם נתפסו על ידי המשטרה הבלגית ושוב נעצרו - לא בשל היותם יהודים הפעם, אלא כפליטים גרמנים.

לאחר 11 חודשים הוא נסע לצרפת, שם בסופו של דבר הוא נעצר בליון ונשלח למחנה ריכוז. שבעה חודשים לאחר מכן החל משטר וישי של צרפת לגרש יהודים, וג'אקו מצא את עצמו ברכבת שנסעה לאושוויץ. הוא תיאר כיצד, לפני העלייה, גנב פטיש, מברג ברציף. "ניגשתי אל נהג הרכבת ושאלתי אותו בצרפתית כמה זמן יעבור עד שהרכבת תיכנס לגרמניה", כתב. "זה יהיה תשע שעות. היו לי תשע שעות לצאת, ולאחר מכן לא תהיה תקווה לחופש".

הם ניתקו לוחות מהרצפה של קרון הרכבת, כשהרכבת הייתה במרחק כמה קילומטרים בלבד משטרסבורג, ג'אקו ושמונה אסירים נוספים הצליחו להתפתל מתחת לקרון, כתב. הוא תיאר כיצד הם "זחלו כמו עכבישים, נצמדים לתחתית קרון הרכבת" עד שהיה איטי מספיק כדי לרדת בבטחה על הפסים, שם הם שכבו. התוכנית עבדה - הם לא נתפסו, וג'אקו נמלט חזרה לבלגיה שם התגורר בחשאי עם הוריו ואחותו בעליית הגג.

במשך חודשיים גרו שתי הדודות שלו איתם בחלל הזעיר. אולם יום אחד הם חזרו לדירה הישנה של המשפחה בבריסל, שם המתינו להם הגסטפו. הנשים נעצרו והועלו ברכבת לאושוויץ, אך הן לא שרדו את הנסיעה.

באוקטובר 1943, יחד עם שאר בני משפחתו, הוא נעצר ונשלח לאושוויץ - "לעזאזל עלי אדמות" כך הוא תיאר זאת. אמו, בת 43, ואביו, בן 50, נרצחו בתאי הגזים. ג'קו ניצל בגלל כישוריו ההנדסיים, כתב.

בספר זיכרונותיו תיאר ג'אקו כי היה שומע אנשים שנהרגים במשך כל הלילה, או לוקחים את חייהם על ידי ריצה לעבר הגדרות החשמליות. ג'אקו סיפר שהיו פעמים שהוא רצה לעשות את אותו הדבר, אך חברו קורט לא נתן לו. "אושוויץ היה סיוט חי, מקום של זוועות בלתי נתפסות", כתב. "אבל שרדתי כי הייתי חייב את זה לחבר שלי קורט כדי לשרוד, חבר טוב אחד יכול להיות כל עולמך".

אולם הוא ניסה להימלט, והצליח עד שאיכר פולני ירה בו ברגלו. ג'אקו כתב כי הבין שהוא לעולם לא ישרוד אם העם הפולני המקומי לא יעזור לו. הוא החליט שהאפשרות היחידה היא לחזור למחנה. כשתיזמן את זה עם החלפת עובדי המפעל, הוא כתב שהוא פשוט חזר לאושוויץ, הנאצים אפילו לא הבינו שהוא איננו.

בשנת 1945 כשהכוחות הסובייטים התקרבו לאושוויץ, המחנה פונה. עשרות אלפי אסירים נאלצו ללכת מרחקים עצומים ביום ובלילה ללא מזון או מים - אלה היו צעדות המוות. הוא שרד את הצעדה הראשונה ונשלח לעבוד במפעל במחנה קטן יותר.

ג'אקו היה אחראי על 200 מכונות, וכתב כי הוא נאלץ לענוד שלט סביב צווארו שאומר שאם מישהו מהל יתקלקל - יש לתלות אותו. משימה בלתי אפשרית, ולכן ג'אקו אמר שהוא נתן 200 משרוקיות לכל אסיר שעבד במכונות, כדי להתריע על כל בעיה.

אחד מאותם אסירים הייתה אחותו הני, ששרדה גם היא. כאשר גם אותו מחנה פונה, ג'קו מצא את עצמו בצעדה נוספת, אך הפעם הצליח להימלט, והתחבא במערה ביער במשך כחודשיים, שם אכל שבלולים וחלזונות כדי לשרוד. הוא תיאר כיצד הוא חלה לאחר ששתה מים מורעלים מנחל, אך הצליח לזחול לכביש מהיר בו קיבל סיוע מחיילים אמריקאים. זה היה ביוני 1945 והמלחמה הסתיימה.

אבל ג'אקו היה במצב רע, הוא סבל מתת תזונה, חולה בחולרה וטיפוס. אחות אמרה לו שיש לו סיכוי של 65% למות, אמר. אך הוא שרד, וזמן לא רב לאחר תום מלחמת העולם השנייה, התחתן עם אשתו פלור בבלגיה. והם עברו לאוסטרליה בשנת 1950,

למרות הסיוט שספג והטראומה איתה הוא חי, המסר של חייו היה ברור, הוא לא שנא אף אחד, ורצה להפיץ מסרי שלום כדי לרפא את הפצעים שהיטלר גרם לעולם.

אדי היה ממייסדי המוזיאון היהודי בסידני בשנת 1992, שם החל לספר את סיפור ההישרדות שלו. ב-2013 הוענק לו עיטור מסדר אוסטרליה על שירותו לקהילה היהודית. יהי זכרו ברוך.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!