קנאה! איך גורמים לילדים לקנא פחות?

שו"ת נפלא בנושא חינוך הילדים עם בתיה וגשל - מנחה למודעות הורית, והפעם נתייחס לנושא הקנאה, הרבה מאוד שאלות שהגיע נסובו סביב נושא רגיש זה. כשאנחנו עומדות מול קנאה של ילד, רגש הרחמים והחמלה ממש נוגס בנו, כאמהות, ובאופן אוטומטי מציפה אותנו האשמה; אולי הילד לא מקבל מספיק?!

מהי בעצם קנאה אצל ילדים?

כשילד מרגיש שבעקבות אחיו, הוא מוערך פחות הוא אהוב פחות, כי את אחיו אוהבים יותר = זו בעצם משוואה של פרשנות. הן מצד הילד והן מצד ההורים.

הביטוי לקנאה יכול לבוא בהרבה מאוד צורות של; קנאה במשחקים, חפצים של השני, קנאה בכישורים והצלחות של האח, קנאה ביחס ובמקום שהשני מקבל, יכול להתבטא גם בהולדת תינוק חדש...

שורה תחתונה: קנאה נובעת ממקור אחד; אולי השני אהוב ומוערך יותר ממני?!

כאן אנחנו בעצם מזהים בשביל מה בעצם הקנאה מגיעה, תחושה זו באה כדי לנסות להציל את הילד כדי שירגיש יותר בעל ערך ויותר אהוב (במשוואה לשני)

והילד מרגיש את חווית קיומו ומחובר לערך האבסולוטי שלו דרך השייכות אז אנחנו כאימהות, אחרי שזיהינו את אותו צורך, במקום שנזין את הקנאה, שזה לא יוביל את הילד ואותי לצאת מזה..

אנחנו במקום זה נספק לו את הצורך באופן ישיר.

ואיך - דרך שייכות בריאה. ברגע שאני אבין זאת, ואני אקבל את הילד כבעל ערך (קרי שייך) בכל מצב! ללא כל תנאי!

לעניינו: אני מקבלת אותך ילד עם הקנאה שבך, זה בסדר, מותר לך. זה לא מוריד כלום מערכך, לא מבהיל אותי, ולא מדאיג, כי אתה שווה בעיני בכל מצב!!!

מהר מאוד לא תהיה מטרה לתחושת הקנאה, והיא תתמוסס כלא הייתה.

הילד לא יצטרך לגייס (בלא מודע) את אותו רגש של קנאה.

אז במילים אחרות: הגידי לעצמך ולילד (ללא מילים) גם אם תקנא, זה לא ממעיט מערכך בעיני, וממילא אני לא מודאגת ולא מוטרדת מהעניין, כי אתה אהוב ומכובד בכל מצב! ואז לא תתנו משקל והצדקה לקנאה. והקנאה תיפרד לשלום.

אני רק יכולה לשתף אתכן ולחזק את ידיכן בסיפור שקרה לנעמי, הבינה ולקחה את העניין ויישמה ברצינות (בתודעה, כמובן.)

על הנושא של הקנאה ירד פלאים בין שתי בנותיה בת השמונה לבין בת השש, כשיצא בשבת האחרונה שבת השמונה הצטרפה לסבא ולסבתא לנסיעה מירונה לכבוד שבת, במוצ"ש הקטנה אמרה לאימה אני חייבת שאחותי הגדולה תחזור כבר הרגע.

נעמי שאלה את ביתה: "למה את כבר מתגעגעת?" היא ענתה לה: לא. אני מקנאה. נעמי מנסה לרכך אותה מעט, ושואלת: את מקנאה בה קצת? והמתוקה עונה לעומתה: לא, אני מקנאה הרבה, לגמרי. וזהו, היא ביטאה את שלה, ונעמי הקשיבה לה ברוך, ושניהן לא מתו.

שתיהן נשארו בחיים, והקנאה הלכה לה... והאהבה מיהרה לשכון.

הילדה קיבלה את שלה: שייכת לאמא גם כאשר את מקנאה!

אז לא צריך לקנא...

בהצלחה רבה

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!