הרב שאול יורוביץ': בין "כל נדרי" ל"נעילה"

אף שתפילות יום הכיפורים הן כעין חטיבה אחת של תפילה שלימה שאינה פוסקת, בכל זאת ניתן לומר שיש בהן שלושה שיאים עיקריים, הראשון שבהן הוא סדר 'כל נדרי' שאנו אומרים בתחילת התקדש יום קדוש זה, חלק זה של התפילה נתקבל בתפוצות ישראל לקדושה יתירה עד כדי שקראו את הלילה הזה על שמו "ליל כל נדרי".

השיא השני הוא 'סדר עבודת הכהן הגדול' הנאמרת בחזרת הש"ץ של תפילת מוסף, ובמרכזו הווידוי של הכהן הגדול וההשתחוויה ארצה. השיא השלישי הוא כמובן תפילת נעילה אשר מגיעה לשיאה בקבלת עול מלכות שמים הנאמרת בסופה.

מבין שלושת אלה השניים האחרונים מובן היטב גדולתן וחשיבותן, מה שאינו מובן זה דווקא התפילה הראשונה – תפילת כל נדרי, זה מעורר כמה תמיהות:
א. מפני מה אנו פותחים את תפילות ליל קדוש זה דווקא בהתרת נדרים זה, ולכאורה הרי זה לא יותר מפרט אחד של עבודת היום הזה (וכמו שמובא בזוהר שמכיוון שבחינת הנדר היא בבינה וביום הכיפורים אנו עולים עד ספירת הבינה, לכן זהו הזמן להתיר את הנדרים) ואין בזה שום קשר ושייכות לכלל עבודת יום זה, ואם כן מדוע תפילה זו היא ראש לכל התפילות ביום זה.
ב. יותר מזה יש לשאול מדוע עשו מהתרת נדרים זו עסק גדול כל כך עד שהתקדש נוסח זה בכל תפוצות ישראל יותר משאר תפילות יום זה.
ברצוני להציע ששלושת התפילות הללו מקבילות לשלושת תנאי התשובה שהן חרטה על העבר, ווידוי בהווה, וקבלה על העתיד שבהן מתקיימת עיקר עבודת יום קדוש זה.

נפרט ונסביר:
התנאי הראשון של התשובה היא חרטה על העבר, משמעותו הפנימית היא ההכרה השלימה שאין בחטא שום תועלת, הוא רק מחריב ומכלה אותי, וממילא הנני מתנתק ממנו.
'כל נדרי' מבטא את התנאי הראשון שהיא החרטה באופן העמוק ביותר, כל עיקר עסק זה של 'כל נדרי' משמעותו הפנימית היא ההתנתקות מדברים שהאדם היה קשור בהם, שהרי כל בחינות אלו של נדרים שבועות חרמות וקונמות וכדומה, כל עיקרן הן התקשרויות שונות לדברים שונים ברמות שונות של קשר, כאשר נדר או שבועה מבטאת התקשרות של האדם עם דבר כלשהו ברמה הגבוהה ביותר.

בסדר כל נדרי אנו אומרים במפורש 'בכולהון איחרטנא בהון' שכל מציאות התרת הקשרים תלויה ב'חרטה' כאמור. עומק עניין החרטה הוא ההתנתקות המודעת של האדם מהחטא, ב'כל נדרי' כביכול האדם אומר לעצמו הריני מתיר את כל הקשרים והאחיזות השקריות שהתפתחו ביני לבין הבלי השווא השונים, והנני עומד ברשות עצמי ללא שום כבלים המגבילים אותי.

גם בפשוטו של דבר, התורה המצווה אותנו על מצוות התשובה המתחילה בחרטה, גילתה לנו את מהות החרטה בצורה הברורה ביותר ב'התרת נדרים', וממילא כאשר אנו רוצים לבטא חרטה כראוי אנו עוסקים בכך על ידי התרת הנדרים.

מובן היטב, אם כן, מפני מה אנו פותחים את התפילה ב'כל נדרי'. שלב ראשון בתשובה היא החרטה והתרת הקשרים המקשרים את האדם אל הרעות והפגמים, השלב השני היא הווידוי, זהו התנאי המעשי של התשובה, למעשה לאורך היום הזה עיקר עיסוקנו הוא בווידוי דברים, אנו מתוודים ושבים ומתוודים בכל תפילה פעמיים, גם בלחש וגם בחזרת הש"ץ, זה עולה לכדי עשרה ווידויים, במהלך יום זה איננו עוסקים במפורש בתנאי הראשון שהיא החרטה.

לפי דברינו הדברים מתבארים היטב שהרי בכניסת היום עסקנו בחרטה לגופה ולאחריה מגיע עבודת השלב השני שהיא הווידוי, הסיבה שאנו מרבים כל כך בווידוי דברים יותר מאשר בתנאים האחרים מבואר בפוסקים שעיקר התשובה היא ווידוי דברים דווקא.

(יתר על כן ניתן לומר שהווידוי היא ההווה של התשובה שהרי החרטה היא על העבר והקבלה היא על העתיד, אם כן רק ווידוי הדברים הוא החלק העכשווי של התשובה, והרי כל עיקר התשובה נעוץ בעקרון זה של 'אין ועתה אלא תשובה', ועל כן ביום הזה עצמו איננו עוסקים רק בעבודת ההווה) שיאו של הווידוי היא כמובן כאשר אנו מתוודים את הווידוי של הכהן הגדול בתפילת המוסף, גם ההשתחוויה מבטאת את עקרון הביטול וההכנעה של התשובה, וממילא מובן שכאן אנו זוכים לדבוק בתנאי השני של התשובה בשלמות.

התנאי השלישי של התשובה כאמור היא קבלה על העתיד, אנו עוסקים בעניין זה באופן ממוקד בסוף תפילת נעילה בקבלת עול מלכות שמים עלינו, לפי דברינו זה מובן היטב, שלאחר העסק המורחב בשני התנאים הראשונים של התשובה, כאשר אנו חוזרים לימי המעשה עלינו להשלים את התנאי השלישי של התשובה כראוי.

לסיכום: אנו פותחים עם הבחינה הראשונה שהיא חרטה, במהלך היום עיקר עבודתנו היא ווידוי דברים שהיא עיקר התשובה בפועל, בסיום עבודות היום אנו מקבלים עול מלכות שמים שהיא השלב השלישי של התשובה קבלה על העתיד, בזה נשלמו כל חלקי התשובה בסדר עבודת יום זה.

***
לאחר שנתבאר שעיקר העבודה המעשית ביום זה היא ווידוי על החטאים כמפורש בסדר התפילה, אל לנו לטעות חלילה שזה מציאות היום הקדוש הזה, עלינו לדעת שהנקודה המרכזית של יום קדוש זה אינו העיסוק בחטא, אדרבה ביום זה אנו מתדמים למלאכים, כלומר תפיסת האדם את עצמו ביום זה היא שהוא נצחי ומופקע מן החטא וכאילו אין שייך בו חטא כלל, זה כל מציאות האיש הישראלי ביום זה התפשטות מוחלטת מכל מציאות העולם הזה על ידי חמשת העינויים כנודע.

זה נראה מנוגד לחלוטין לכל מציאות הווידוי והתשובה של יום קדוש זה, אך למעשה הם ממש משלימים זה את זה, רק לאחר שעמדנו על נקודה זו והננו עומדים לפני ה', דווקא אז יש בכוחנו להתוודות ולעסוק בתיקון החטא, כי בהיות האדם בדרגה זו הוא רואה את החטא כעניין חיצוני שאינו נדבק אליו כלל, כל עוד האדם תופס את עצמו כמציאות עצמית של חטא הרי זה מפיל אותו לכבדות וחוסר מעש, קשה מאוד לעמוד מול מקום הכישלון שוב ושוב ולחזור ולפרט את חטאיו מבלי ליפול לייאוש.

הזדהות האדם לחלוטין עם כישלונו בחושבו שהחטא זה הוא בעצמו היא שמביאה אותו להתנער מאחריות, שאז אין בכוחו אלא לראות את עצמו כמציאות של חטא ותו לא, אך כאשר מודע לטהרת נשמתו הנצחית יוכל להודות על האמת.

זה משמעות מאמרם ז"ל ש'עיצומו של יום מכפר', כאשר אנו זוכים לגעת בנקודת ה'עצם' הפנימית ואנו רואים את כל המעשים כחיצוניות ביחס אלינו או אז מתכפר. אם כן הווידוי והעסק במקומות הנמוכים של האדם, היא תוצאה של הכרת גדלות נשמת האדם שהיא עיקר עבודת יום הכיפורים מבחינה נפשית, ורק כאשר האדם בהתרוממות כזו יוכל לעסוק בחטא ובתיקונו.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!