סמוך לכלי המקדש: תשעה באב בקהילה היהודית ברומא

שגריר ישראל באיטליה, דרור אידר, פרסם פוסט מרגש בחשבון הפייסבוק שלו על רומא וחורבן בית שני, "הקולוסאום נבנה מכספי השלל של בית המקדש, קשת טיטוס נבנתה אחרי מותו של מחריב ירושלים לזכר תהלוכת הניצחון שהייתה תהלוכת ההשפלה של עמנו".

לפניכם הפוסט המלא שפרסם אידר:

מה נותר מהדי הקרב וזעקות הנופלים? מה נותר מגיבורי עמנו שעמדו על החומה לקדם פני אויב? מה נותר מהמוני הנצורים בעיר הלכודים ברעב ומייחלים לפדוּת? מה נותר מרומא הגאה שהשקיע מאמץ צבאי וכלכלי אדיר כדי לשלוט ביהודה ולדכא את המרידות החוזרות ונשנות של יהודים, שלעתים הקיפו חלקים ניכרים בכל האימפריה?.

ביום הזה אנחנו זוכרים את ירושלים ומה שקרה מאז חורבנה. השבוע אמרתי לילדיי, שזיכרונה של ירושלים החזיק אותנו חיים וקיימים בשנות הגלות הארוכות, מפני שזכרנו מהיכן באנו ולאן אנו רוצים לחזור.

מאז שהגעתי לרומא כשגריר מדינת ישראל, מצאתי עצמי נמשך לקשת טיטוס. עוד ביומי הראשון בתפקיד ביקשתי ללכת לשם, ומאז ביקרתי שם לא מעט. יש משהו במשולש הזה שבין הקולוסאום, קשת טיטוס וקשת קונסטנטינוס, שמרעיד אותי בכל פעם מחדש. הקולוסאום נבנה מכספי השלל (Ex Manubis) של בית המקדש; קשת טיטוס נבנתה אחרי מותו של מחריב ירושלים לזכר תהלוכת הניצחון (הטריומף) שהייתה תהלוכת ההשפלה של עמנו; וקשת קונסטנטינוס נבנתה לזכר ניצחונו של הקיסר קונסטנטינוס ב-312 על יריבו מקסֶנטיוּס לא רחוק משם, בגשר מילבְיוֹ. לפני הקרב המכריע ראה בחלומו את הצלב ולכן הורה לחייליו לשנות את נסי המלחמה הרומיים בסמלי הצלב. בעקבות הניצחון החל הקיסר להתקרב לנצרות עד שקיבל אותה כדת האימפריה, והשאר היסטוריה.

בתהלוכת הניצחון/השפלה שהתקיימה ברומא בשנת 71, צעדו בראש הקיסר אספסיינוס וטיטוס בנו, אחריהם הלכו אצילי רומא, חיילים וקצינים וגם שבויי יהודה המעונים. גם כלי המקדש השרוף הובלו שם בסך, סמלי עצמאותנו השבויה. על הקשת חקוקים שבויי יהודה/חיילים רומים הנושאים את כלי המקדש והמנורה בראשם, ובצד השני חקוק טיטוס רוכב במרכבת הניצחון עם ניקה/ויקטוריה אלת הניצחון שמכתירה אותו, בעוד האלה רומא נוהגת בסוסים. כל הדמויות החקוקות בשני צדדי הקשת, פונות למערב כשאחוריהן למזרח. כלומר הכיוון הוא מארץ ישראל/יהודה החרבה לרומא המנצחת.

רבה של רומא הרב דוד פרטו בשער טיטוס, בשנת הקמת המדינה\\צילום: ארכיון הקהילה היהודית ברומא

מאז בנייתה, במשך מאות רבות של שנים, נמנעו יהודי רומא לעבור תחת הקשת. עקפו אותה או עברו מצדדיה. הן היא הייתה עדות לצרותינו. כך נהגו במשך שנים רבות, עד לכ"ט בנובמבר 1947 שבו לראשונה מאז החורבן, אישר ארגון האומות המאוחדות הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, שנקראה אז פלשתינה (בהוראת הקיסר אדריאנוס במאה ה-2). ההצעה סורבה ע"י ערביי הארץ. הם פתחו במלחמה, שעבורנו הייתה מלחמת השחרור והעצמאות.

עבור יהודי רומא - ששורשיהם מגיעים עד למדינת החשמונאים ולמשלחת ששלח יהודה המכבי בשנת 161 לפנה"ס לסנט הרומי, כדי לכרות אתם ברית הגנה הדדית – ההחלטה באו"ם הייתה הכרזת גאולה שהדהדה את כל עלילותיה של הקהילה, הסבל הרב שסבלו וההשפלה שהייתה מנת חלקם באלפיים השנים האחרונות. הם עדיין ליקקו את פצעי השואה וחוקי הגזע של המשטר הפשיסטי והנאצי, והנה שמעו על גאולת העם היהודי בארצו ועל ההחלטה להקים סוף סוף מדינה עצמאית במולדתנו העתיקה. ממש פעמי משיח.

עכשיו יכלו לעשות את מה שחלמו עליו דורות רבים של יהודים על גדות הטיבר: "להתיר את הנדר", לחצות את קשת טיטוס ולעבור תחתיה, אבל הפעם בכיוון ההפוך: לכיוון מזרח, לארץ ישראל, לשם במשך כל ההיסטוריה היו העיניים צופות, לפאתי מזרח קדימה, לציון. רבה של רומא, דוד פרטו, אסף את הקהילה היהודית וביחד צעדו בסך מתחת לקשת בכיוון מזרח, תוך שהם קוראים את מזמור קל"ז בתהלים ("על נהרות בבל") ובתוכו כלולה השבועה העתיקה של גולי בבל: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי", ומסיימים בשירת התקווה, כי מעולם לא אבדה תקוותנו להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים. איזה אקורד היסטורי אדיר. מעגלים נסגרים ומעגלים אחרים נפתחים. בבניין ציון נוחמנו וננוחם. עם ישראל חי!

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!