מה עושים: הרגע שאת מוצאת את עצמך מרגיעה את הילד וזה לא עוזר

בסך הכל זה מה שהיה חסר כדי להרגיע אותו

הם רצו ושיחקו ממתקן למתקן, חלק מהזמן קצת פטפטתי עם מישהי שישבה לידי ליד מתקן הנדנדות, וחלק מהזמן רק נהניתי מלהסתכל על ילדיי המתוקים שכל כך מלאים במרץ ושמחה. "כמה חשוב וכדאי לתת להם את הפורקן הזה" הרהרתי לעצמי...

קול בכי של ילדה מתוקה כבת 4 הסיט אותי ממחשבותיי.

הסתכלתי לכיוון הנדנדות, ילדה קטנה כבת -4 יושבת על הנדנדה ובוכה ואמא שלה עם תינוק ביד אחת וביד השנייה מנדנדת אותה וכך היה השיח ביניהם,

אמא: "אוי סליחה מתוקה שלי, ממש לא התכוונתי"

והילדה ממשיכה לצרוח ולבכות והאמא ממשיכה לנדנד אותה ומתנצלת, "סליחה בובה שלי, לא שמתי לב זה לא היה בכוונה ממש בטעות את סולחת לי?

הילדה ממשיכה לבכות, אפילו יותר חזק והאמא חסרת האונים ממשיכה, "אל תבכי, אל תבכי אקנה לך ארטיק תירגעי מתוקה".

והילדה ממשיכה לבכות, היא מורידה אותה מהנדנדה וצועדת אתה לכיוון הברזייה אולי לתת לה לשתות, אולי לרחוץ פנים.

ובינתיים מגיע לאזור הנדנדות ילד מתוק, נראה שמחפש את אמו. מיד הבנתי שאולי מדובר באותה האמא, התרוממתי כדי להראות לו היכן אמא שלו נמצאת והוא כבר פרץ בבכי מר והחל לבכות.

לא הצלחתי להסביר לו, הוא בכה בקולי קולות, "מסכן, חשבתי לעצמי הוא מרגיש לבד..."

ואז בדיוק אמו הגיעה עם ביתה בת ה-4 (כמעט רגועה) והתינוק על ידה.

"חמוד שלי, מתוק אל תבכה אני כאן" אבל הוא ממשיך לבכות ולא נרגע. "אני כבר קונה גם לך גלידה, אתה רוצה גם? בואו נלך לקנות" הוא קצת נרגע.

ואני יושבת שם בספסל וחושבת לעצמי (בלי טיפה שיפוטיות על האמא המדהימה וכל כך משקיעה ואכפתית) ושואלת את עצמי מה בעצם קרה?...

מה גרם לשני הילדים הקטנים הללו לבכות בלי הפסקה ומדוע כל מאמץ של האמא היקרה הזו להרגיע את הקטנטנים לא עזר?

ובזכות האמא הזו למדתי עוד דבר חשוב שיכול לעזור לכל אחת.

שני הילדים שלה רצו בסך הכל קצת הכלה!! קצת התעניינות, קצת הזדהות עם מה שקרה להם.

הם לא היו צריכים ארטיק, ולא סליחות והתנצלויות בלי הפסקה. הילדה הקטנה קיבלה מכה ברגל וכל מה שהיא רצתה זה הכרה במה שקרה לה.

האמא היקרה חשבה רק איך לגרום לילדה להירגע ולא לבכות ( הכל ממקום טוב לעזור). אבל לא ידעה שלא היה צורך בהתנצלות מצדה, לא סליחות ולא שום דבר מלבד להגיד לילדה שלה,

"וואי, קיבלת מכה מתוקה שלי? זה כואב לך? זה באמת לא נעים!" ואז להציע פתרונות, בואי נשטוף פנים, נשתה מים, זה היה בטעות לא שמתי לב, סליחה".

הילד שהגיע לנדנדות כי ידע שאמא שם ולא מצא אותה, היה צריך הכלה והזדהות עם הבהלה או האכזבה שאמא פתאום איננה ואם אמו הייתה מכירה ברגשות שלו הכל היה נראה אחרת ובוודאי שהוא היה נרגע.

"חיים שלי, מה קרה? נבהלת שלא מצאת אותי? דאגת שאתה אולי כאן לבד? זה ממש לא נעים, אתה צודק". ואז להתנצל ולהסביר איפה הייתה.

פעמים רבות ילדים לא צריכים שום דבר מלבד הכרה ברגשות שלהם ובמה שקרה להם וכשיש לילד אמא שמבינה אותו ואת ליבו הוא רגוע, שמח ובוודאי לא תצטרכי שום התנצלויות ומתנות והבטחות כדי שיירגע (זה גם לא הפתרון שירגיע אותו באמת) כי כל מה שהוא היה צריך זה אמא שמבינה אותו.

בהצלחה רבה.

מאת: יוכי דנחי – תומכת רגשית רב תחומית ומנחת הורים - מומחית למשמעת וסמכות, שיטת אימהות מודעת

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!