הרב שאול יורוביץ': בין עזות לרכות

פרשתנו מתארת את מינויי מנהיגי הדור הבא, יהושע בן נון ופנחס בן אלעזר, יהושע מתמנה לממשיכו של משה רבנו, ופנחס מקבל את דרגת אהרן הכהן, סיפור המינוי של כל אחד מהם שונה בתכלית, פנחס זוכה לכהונה על ידי עזות דקדושה לעומת יהושע שכל מהותו היא ענווה והתבטלות.

על פנחס נאמר: "פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם" כך מבאר ה'תורת חיים' (סנהדרין פב.) "השיב את חמתי בקנאו את קנאתי כלומר השיב את רוגזי ברוגזו שאם יש דין למטה אין דין למעלה".

פנחס הוא הראשון שמתנגד אל הרע באופן ברור ופעיל, בכל החטאים האחרים המוזכרים בתורה לא מצאנו מי שקם והתנגד התנגדות אקטיבית, ואפילו בחטא המרגלים שמצאנו את כלב ויהושע מתנגדים לדברי שאר המרגלים הרי בסך הכול אמרו את שלהם אך לא פעלו שום פעולה. על זה נאמר כאן 'כשיש דין למטה אין דין למעלה'.

זה מסביר את דבר ה' אל ישראל מיד לאחר מכן: "צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם: כִּי צֹרֲרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר" (יז-יח). זוהי הפעם הראשונה שמצאנו הוראה של הקב"ה לישראל להתעמת עם הרע ולהילחם בו, ומובן שלאחר שפנחס נלחם ברע כאמור נתגלה גם בכלל ישראל כוח זה.

עומק דבר זה הוא שישנן ב' דרכי יציאה ממיצר החטא, א. על ידי האדם עצמו העושה דין לעצמו, כאשר האדם מנסה לעשות חשבון נפשו ולתקן מעשיו, במצב זה הקב"ה כביכול נותן לו לאדם את זמנו ומאפשר לו לגדול ולהתפתח לפי הקצב שלו, זהו משמעות אריכות אפו של הקב"ה, ב. כאשר האדם אינו עוסק בתיקון עצמו, שאז הברירה היחידה היא התערבות ההשגחה העליונה המענישה את החוטא ומאפשרת לו להתעלות מעל חטאיו.

בכל החטאים המתוארים במקרא עד כאן מחטאי דור המבול ואנשי סדום ועד לחטאי ישראל במדבר, לא מצאנו שנעשה דין למטה, ועל כן בכל חטא מיד נענשו על כך מלמעלה, פנחס חידש עניין זה שיש כוח בתחתונים להתנגד ולעשות דין למטה.

"לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם" הקב"ה אומר מכיוון שאתם מתקנים את דרכיכם בעצמכם הנני מתנהג איתכם בשלום, אין צורך להתערבות אקטיבית של הענשה וכדומה. זו דרכו של פנחס – עזות דקדושה.

לעומת זה דמותו של יהושע היא הפוכה לחלוטין, נאמר עליו: "יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ" וברש"י (ד"ה אשר רוח בו) "כאשר שאלת שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד". איכותו המיוחדת של יהושע היא היכולת לראות ראייה מלאה את כל אחד ואחד, דרכם של מנהיגים בדרך כלל היא לראות את צורכי העם כולו ובכך לפספס את הצרכים האינדיווידואליים של כל יחיד ויחיד, בעיניהם הפרט נבלע בתוך הכלל ואינו עולה בשם כלל, יהושע נתברך בזה שהנהגתו הכוללת לא עמדה בסתירה לראיית כל פרט כשלעצמו בשלמות.

בשונה מפנחס שהסתכל על טובת הרבים כאשר הרג את היחיד – זמרי ובזה עצר את המגפה, יהושע מתואר ההיפך מכך כל עניינו הוא שיודע להלוך ברוחו של כל אחד ואחד כאמור.

נקודת המוצא של יהושע היא הפוכה מפנחס, לעומת פנחס שמקנא ועושה דין לעצמו כאמור, על יהושע נאמר: "יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל", מקור כוחו היא ההתבטלות המלאה למשה רבנו, וכפי שאנו רואים גם כאשר נשלח לתור את הארץ שהוא מגיע למשה ומשה רבנו משנה את שמו מהושע ליהושע, הוא אינו רוצה להיפרד ממשה רבנו, הוא רוצה לראות את הארץ מבעד עיניו של משה רבו. כך גם חז"ל מתארים את יהושע כמקבל האולטימטיבי של משה (בבא בתרא עה.) "פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה", כפי שהלבנה היא השתקפות של אור החמה ואין לה אור משל עצמה כך היה יהושע ביחס למשה רבנו.

ב' כוחות מנוגדים אלו, הרכות והעזות, נצרכים לכל איש מישראל לעבודתו הרוחנית, מחד להיות רך כקנה, בטל בעיני עצמו, אך יחד עם זה הוא זקוק גם למידה גדושה של עזות ותקיפות כנגד יצרו הרע.

***
לאחר שנתבארו ב' בחינות אלו כשלעצמם ננסה להרחיב עוד ולהבין מפני מה שתי כוחות אלו נתחלקו כאן להנהגה וכהונה, איך הביטול והענוה קשורים להנהגה הכוללת והעזות באה לידי ביטוי דווקא בכהונה.

בכדי להבין זאת עלינו להעמיק בהבנת הבדלי הבחינות שבין דרגת משה רבם של ישראל לדרגת אהרן שהוא הכהן הגדול מאחיו.
עבודת מנהיג ישראל בבחינת משה רבנו היא ברורה ומובנת והיא להמשיך לישראל תורת אלהים חיים, ולהורות להם את הדרך אשר ילכו בה מלכתחילה, הוא ממשיך להם אור מלמעלה למטה.

לעומתו עבודתו העיקרית של הכהן במיוחד הכהן הגדול מאחיו היא לכפר על בני ישראל, כלומר תפקידו מתעורר בעיקר לאחר שכבר חטאו ונוצר פירוד וריחוק כלשהו בין ישראל לאביהם שבשמים, או אז עבודתו היא לקרב את ישראל לאביהם שבשמים על ידי עבודת הקורבנות שבאים לכפר, או הקטרת הקטורת הבאים לעצור חרון אף שכבר נתעורר על ישראל.

אם כן ההבדל המרכזי בין בחינת משה לבחינת אהרן היא, שמשה הוא הממשיך להם לישראל את הדרך אשר ילכו בה מלכתחילה בבחינת צדיק, ואהרן הוא המכפר והמקרב בין ישראל לאביהם שבשמים לאחר חטאם, בבחינת בעל תשובה, שלכן כל עבודת יום הכיפורים נעשית על ידו.
גם מובן לאור זה מה שמצאנו שעבודתו של אהרן היה אוהב שלום ורודף שלום, שגם עבודה זו של השכנת שלום שייכת רק לאחר שנוצר איזה פירוד, שאז אהרן יודע לרפא את הפצעים ולקרב ביניהם.

לאור זה יבואר שבכדי להמשיך את האור העליון למטה בבחינת משה, עיקר ההתמקדות צריכה להיות בעבודה של הכנעה וביטול האדם כלפי מעלה בכדי להיות כלי שתשרה עליו האור העליון, זה כוחו של יהושע בן נון. לעומת זה כאשר העבודה היא לעסוק בנקודות התחתונות השבורות הנזקקות לריפוי ולתיקון, הרי עבודה זו נובעת מגילוי הכוח המכריח שבאדם ברצותו לשנות סדרי העולם התחתון להתגבר על יצרים ומחלוקות וכדומה, ולשם כך צריך עזות ותקיפות בבחינת פנחס כאמור.

מעניין לציין שבספר קול תורה להרב הקדוש מקוצק מבאר את סמיכת פרשת בקשת משה מאת ה' "יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה" לפרשת קנאותו של פנחס. ותמצית דבריו הם שלאחר שפנחס נתעלה לכהונה על ידי קנאתו, משה חשש שמא יפקיד הקב"ה בידיו גם את עיקר ההנהגה, ולכן ביקש "יפקוד ה' אלהי הרוחות", משה מבקש שההנהגה תופקד בידי איש רך לב שיודע להלוך ברוחו של כל אחד.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!