הרב שאול יורוביץ': העלאת המידות

אנו קוראים בפרשת השבוע את סיפור שילוח הנחשים השרפים שהמיתו עם רב מישראל, זה התרחש לאחר שישראל נצטוו לחזור לאחוריהם ותקצר נפשם בטורח הדרך ואז דיברו באלהים ובמשה ונענשו על כך.

מה שמעניין בסיפור הזה הוא שבשונה ממגיפות אחרות שנענשו בהם ישראל שלאחר שחזרו מחטאם פסקה המגפה, כאן הקב"ה נותן למשה נוסחה מיוחדת להינצל מאותן נחשים, כך נאמר למשה: "עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי" (כא ח). חכמינו ז"ל מבארים את טעם הדבר כך (רש"י ד"ה כל הנשוך): "וכי נחש ממית או מחיה אלא בזמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאים ואם לאו היו ניזוקים".

ביאור זה מעורר כמה שאלות, א. אם אכן המטרה היא ההסתכלות כלפי מעלה מדוע נזקקו לאובייקט כלשהו, היה אפשר לצוות להם להסתכל כלפי מעלה ללא שום חפץ ביניים. ב. גם אם נסכים שצריך איזה דבר המקשר בין מטה למעלה, מדוע נבחרה נחש הנחושת ולא צורות עדינות ורוחניות יותר. ג. בנוסף, כל מהלך זה אינו מובן איך יבואו מהסתכלות על נחש הנחושת להסתכל למעלה ולשעבד את ליבם לאביהם שבשמים, כאשר מצאנו היפך זה שבהסתכלותו של האדם כלפי מעלה לא די שאינו מתעורר ליראת ה' אלא הוא בא לעבודת כוכבים השמש והירח, ואם כן יש להתבונן במנגנון זה איך הוא עובד.    

בכדי לעמוד על טיבו של תהליך זה כראוי, עלינו לעסוק במושג יסודי של תורת החסידות הנקרא 'העלאת המידות', ננסה לפשט ולהנגיש עקרון בסיסי זה ככל האפשר גם אם הוא עמוק מאוד ונדרש לביאור רחב הרבה מעבר לבמה זו.

במילים פשוטות 'העלאת המידות' משמעה שימוש ברגשות קיימים כדי להתקרב אל ה', כלומר במקום ליצור רגשות חדשים יש בכוח האדם להפנות ולהעלות רגשות קיימים אף אם הם נמוכים וארציים לשורשם.

במקביל לתפיסה הבסיסית המקובלת שרגשי קודש מתעוררים על ידי התבוננות שכלית, וככל שיעמיק האדם יותר בגדלות הבורא יבוא לגילוי אהבתו ויראתו, דרך זו באה להקל על האדם בבואו אל הקודש וללמד אותו איך גם את הרגשות הקיימים יוכל להעלות למעלה.      

דוגמה מצוינת וטבעית לזה מצאתי בספר 'שערים בתפילה' (ר"ש פינקוס) דווקא על אחד מגדולי העולם הליטאי רבי ברוך בר ליבוביץ זצ"ל, מסופר עליו שפעם בהיותו ילד אביו הענישו על איזה תעלול ילדות שעשה ובכה, ותוך כדי בכייתו לקח סידור והתפלל מנחה, שאלו אביו מדוע מצאת לך זמן להתפלל דווקא עכשיו, וענה אם אני כבר בוכה למה לי לבכות על חינם, אתפלל עם הבכייה הזו.

זו דוגמה נפלאה להבין עיקרון זה איך מציאות החיים הרגילה יכולה להיות כר נרחב לעבודתו יתברך אם נדע להשתמש בהם נכון, ובאמת אנו חווים ללא הרף אהבות שונות ויראות שונות המתעוררים בנו ממילא על ידי תנועת החיים המצויה, ואם יהא בכוחנו לרכוש מיומנות זו של 'העלאת המידות', הרי שבקלות נוכל לבוא לאהבת ה' ויראתו.   

יכולת האדם לעבוד עם כלי נפלא זה תלויה ביכולתו לתפוס נכון את היחס בין הרגש המתעורר בו לבין הדבר עצמו ובכך להפשיט את הרגש שהוא חש ממושאה, נבאר: בדרך כלל כאשר אתה אוהב משהו נטייתך היא לזהות את האהבה עצמה ומושא אהבה כאחד, נדמה לך כאילו האהבה באה כתוצאה מהדבר שעורר בך את האהבה, כאשר לאמיתו של דבר אין שום קשר בין זה לזה, אדרבה האהבה שבך היא גדולה פי כמה מהדבר שאותו אתה אוהב, שהרי האהבה היא כוח רוחני אמיתי נצחי ושורשי, והדבר שאותו אתה אוהב כעת ייתכן שהוא דבר חולף מצומצם וקטן, ואם כן עליך לתפוס את האהבה עצמה כעיקר והדבר  שאתו אתה אוהב כגילוי ארעי של אותו כוח עצום, וכאשר אתה אוהב דבר מצומצם וגשמי יתואר הדבר כאילו כוח האהבה העצום שבך נפלה או נצטמצמה בדבר הקטן שאותו אתה אוהב. כאשר תבין עיקרון זה היטב לא תאמר יותר הנני אוהב את הדבר הזה, אלא האהבה שבי מצאה כלי ולבוש להתגלות, שהאהבה עצמה היא העיקרית, והיא יכולה להתלבש בכל דבר.

בנוסף לזה על האדם לפתח התייחסות זו גם ביחס לדבר עצמו, להבין שמה שמקיים את הדבר אינו רק כוח אלוהי ואין בו מציאות כלל בלעדו יתברך, ובכך הוא מפשיט גם את הדבר אשר הוא אוהב מחיצוניותו

לסיכום נאמר שעל האדם לתרגל עיקרון ההפשטה בשני החלקים, א. התבוננות בכוח הרגש עצמו כדבר שורשי במנותק מהדבר שכלפיו הוא מרגיש את הרגש. ב. התבוננות בשורש הדבר שאותו הוא אוהב. והיינו שגם האהבה וגם מושא האהבה יש להם שורש רוחני גבוה וצריך להפשיט אותם מלבושם התחתון.

כאשר עניין זה מתבהר ומתחדד אצל האדם מתפתח אצלו היכולת להשתמש ברגשות הנמוכים המתעוררים אצלו לשם שמים – לאהוב ולירא את ה' אלהיו, והגישה שלו אל אותן יראות זרות או אהבות שונות משתנה לחלוטין שבמקום לדחותן או על כל פנים להתעלם מהן, אדרבה, הוא מתבונן בפנימיות רגשותיו ובפנימיות הדבר שכל כוחו אינו בא אלא מאתו יתברך, וממילא מפנה את יראתו או אהבתו אליו יתברך.

לפי זה יבואר היטב 'נחש הנחושת' המדובר, שהרי העיקר הוא לקשר את אותה יראה נמוכה אל שורשה  ולו היו ישראל בעת נשיכת הנחש מסתכלים למעלה ללא נחש הנחושת, הרי לא היו מקשרים את יראתם התחתונה אליו יתברך, אלא היו כביכול מתעלמים ובורחים מיראתם הנמוכה ומתקשרים למעלה אל יראת ה'. אך מכיוון שהתכלית הוא לקשר גם אותו הדבר הנמוך אליו יתברך כמבואר, לכן נדרש מהם שימשיכו להסתכל כביכול על הנחש, כלומר ישתמשו ברגש שהתעורר על ידו אך יראו אותו למעלה שהנחש הזה עצמו שממנו נתעוררו לפחד וליראה, הוא יונק מלמעלה ואין לו שום מציאות משל עצמו והוא כלול בשורשו וכך יבואו לירא מאת ה' על ידי הסתכלותם זו. זה מסביר גם את הקשר בין הסתכלותם למעלה אל אביהם שבשמים והסתכלותם בנחש הנחושת שלפי הדברים האמורים הכול עניין אחד שהוא להסתכל איך אותו הנחש איך הוא נמצא למעלה והאלוהות מתלבשת בו, והרי נמצא שהסתכלות אחת ממש היא.     

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!