הרב שאול יורוביץ': הכרת שורשי הרע

פרשתנו פותחת במחלוקתו של קרח ועדתו על משה ואהרן, אך המבט הראשון על הדו שיח המתנהל בין משה רבנו לקרח מעורר פליאה, הוויכוח ביניהם כלל לא מתנהל על אותו ציר ונראה כשיח חירשים, טענתו של קרח על פניו היא ברורה לחלוטין, הוא אומר: "רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'", הוא אינו מניח על השולחן הצעה אופרטיבית נגדית, אדרבה הוא קובע שכולם שווים ואין צורך בהנהגה, לעומת זה, משה רבנו בתשובתו מתייחס כאילו קרח חושק בכהונה ומייסרו במילים קשות אלה "הַמְעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת מִשְׁכַּן ה' וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם: וַיַּקְרֵב אֹתְךָ וְאֶת כָּל אַחֶיךָ בְנֵי לֵוִי אִתָּךְ וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם כְּהֻנָּה", לכאורה קרח מעולם לא ביקש את הכהונה לעצמו, אדרבה הוא טוען טענה הפוכה, 'כולם קדושים' הוא אומר, ומדוע משה מתייחס למשהו שהוא כלל לא אמר.

תשובה זו של משה אכן מתכתבת היטב עם דברי חז"ל המתייחסים לשורש מחלוקת זו וקובעים (רש"י ד"ה ודתן ואבירם) "ומה ראה קרח לחלוק עם משה נתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל", אך כפי שנאמר זה נוגד את טענתו המפורשת של קרח.

על כל פנים עד כאן יש לנו שתי התייחסויות להבנת מחלוקת קרח ועדתו, לצד זה מצאנו בדברי חז"ל התייחסות נוספת על המניע של קרח לחלוק על משה (רש"י פסוק ז ד"ה רב לכם בני לוי) "וקרח שפקח היה מה ראה לשטות זה, עינו הטעתו ראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו שמואל ששקול כנגד משה ואהרן אמר בשבילו אני נמלט וכ"ד משמרות עומדות לבני בניו כולם מתנבאים ברוח הקודש וכו' אמר אפשר כל הגדולה הזאת עתידה לעמוד ממני ואני אדום" זהו תיאור נוסף, שלישי במספר, על מהלכי נפשו של קרח בבואו לחלוק על משה, הוא בכלל רואה את עצמו כראש לשושלת עתידית נפלאה, זה מה שעומד בבסיס צעד זה.

בכדי להבין את שלושת החלקים הללו איך הם עשויים מקשה אחת ומשקפים את דרכו המפותלת של הכישלון, עלינו להעמיק יותר בהבנת מורכבות נפש האדם וצמיחת הרע שבו שלב אחר שלב.

חכמי המוסר אשר חקרו רבות אחר תהליך התפתחות הרע בנפש האדם מתארים זאת כך, בתחילה הצד היצרי הרע מתפתח בנפשו של האדם, אך בשלב השני כאשר בא לממש ולגלות רצון זה, הנה מכיוון שלצד רצון שלילי זה יש לו גם דימוי עצמי חיובי והוא רואה את עצמו כאיש כשר ואינו מוכן לראות עצמו באור שלילי, לכן רצון רע זה בשלב הגילוי והמימוש מצטדק ומתייפה ומראה את עצמו בכל מיני דרכים שכוונתו לטובה, בשלב זה אף שהאדם יודע היטב בעמקי לבו שאין הדבר כן, בכל זאת למרות שהוא חש בפער בין הרצון הפנימי השלילי לבין מה שהוא עומד ומצהיר, אין זה מונע ממנו לעשות את הרע ולעטוף אותו כאילו הוא טוב.

השלב השלישי הוא לאחר שדש האדם ברעתו, הוא מנסה לשכנע גם את עצמו בכל מיני דרכים, שאין כוונתו אלא לטובה, ובוודאי מוטל עליו לעשות את מה שהוא עושה, ונעשה לו להיתר ולעתים אף למצווה.

נחזור לסיפור של קרח, יש כאן את כל שלושת המרכיבים האמורים, שורשי רעתו נעוצים בקנאתו על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל כדברי חז"ל, על זה אומרים חז"ל "מה ראה קרח לחלוק על משה" זה המניע האמיתי. אך בשלב השני בבואו לטעון עם משה הוא עוטף את זה בצדקנות שכל חפצו הוא רק שכל העם יזכה לגדולה, שהרי כולם קדושים הם. דבריו הבומבסטיים על שוויון מסתירים בתוכם קנאה מטופשת, הרצון הכושל להידמות לאחר, מולידה דיבורי סרק על שוויון מדומה,. בשלב השלישי, מכיוון שהוא עצמו חש בפער הזה בין מה שהוא אומר לבין מה שחבוי בפנימיות נפשו וקשה לו עם זה, או אז הוא מחפש צידוק ותירוץ שיוכל להרגיע את עצמו, ואת זה הוא מוצא בזה ששמואל עתיד לצאת ממנו.

אלו דברי חז"ל "וקרח שפקח היה מה ראה לשטות זה, עינו הטעתו" כלומר אין זה עוסק במניע העיקרי אלא קרח עצמו איך הוא אינו רואה את הפער בין דבריו החיצוניים לרצונו הפנימי, ועל זה הם עונים "ראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו שמואל ששקול כנגד משה ואהרן אמר בשבילו אני נמלט", זה הסיפור שהוא מספר לעצמו ומשכנע גם את עצמו שיש בו משהו טוב שבזכותו הוא יימלט כאמור.

אך משה רבנו יודע לזהות בדברי קרח את המניע הפנימי האמיתי, ועל כן לא מתייחס כלל להצהרותיו הריקות מתוכן, הוא בוחר לגעת בליבת הדברים, הוא מקשיב לנפשו הפנימית של קרח ומכוון בדבריו אל אותה קנאה המבצבצת מתוך דבריו, זו גם הסיבה שקרח אינו מתווכח עמו לאחר מכן על תשובתו זו שיודע היטב בנפשו שזה האמת.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!