הפחד והכאב: שאלה קטנה שהתפתחה לשיח מעמיק

אם מישהו  היה חודר לי לאנשי הקשר ורואה איך אני מכנה שמות של אנשים הייתי בבעיה גדולה.

את אהובה אני שומרת בשם "אהובה ברמות",

קודם כל  כי היא כזאת, אבל שנית, כי קוראים לה אהובה והיא גרה בשכונת רמות. לשתינו מכנה משותף באהבתינו לפרחים.

אהובה ובעלה הקימו ארגון שנקרא "אור לנשמה" זוגות כמוהם שעוד לא זכו לפרי בטן. לפני כמה שבועות אהובה ביקשה ממני לכתוב מילים שהיא תקריא במפגש שהם עושים לנשים שמחכות לילדים, כתבתי ושלחתי לאהובה.

ואהובה כתבה לי בחזרה: "אפרת, ממש תודה, אבל זה לא מה שהתכוונתי, לא נראה לי שקשור, אבל בכל אופן תודה על הרצון".

וכתבתי לה בחזרה, ששום בעיה ושאני לא נעלבת.

בשקט בליבי ידעתי מה יקרה.

הנה המילים ששלחתי לאהובה, ובסוף מה קרה; מוקדש באהבה לכל הנשים שלא זכו עוד ללדת.

***

"למה  את כל כך אוהבת פרחים", היא שאלה אותי, וזאת היתה לי שאלה מוזרה. אישה יודעת למה פרחים, זה כמו לשאול למה את כל כך אוהבת ילדים, נראה לה שהייתי שואלת אותה שאלה רטורית כל כך. אז למה היא שואלת.

'למה את אוהבת פרחים' מפי אישה, זו שאלה לא. לא יודעת מה לא. אבל לא. ותילי טילים של איבחונים על הדמות שלה כבר רצו בתוכי באותם רגעים, אבחונים בגרוש,

אנשים יודעים להכאיב בשאלות שלהן, ואני יודעת כבר להיות לוליינית ולענות אחד בפה ואחד בלב.

כאן זו טכניקה מבורכת. כואבת בפנים ומחייכת בחוץ. לא, כבר אין לי באמת בעיה עם השאלות האלה. מרשה לעצמי לגעת בעצב של העצב.

'למה את כל כך אוהבת פרחים' אם היא שואלת שאלה כזאת זה סימן שהיא לא יודעת לראות דקויות רגישות כמו שלושה עשר עלי הכותרת שיש לשושנה כשהיא פתוחה, אם היא שואלת  כזאת שאלה, אולי היא מאטומות הדור החיות ביננו.

אמרתי לעצמי שתיכף אענה על 'למה את כל כך אוהבת פרחים', אענה  לה דווקא בשפת הפרחים. שפה רכה. שפת ניצנים. מילים שנעים לשהות בהן.

זה בטח לקח רק כמה שניות אבל זזתי בתוך עצמי בין להיות רעה ולענות לה בציניות, לבין לזכור איך כל אחד שואל שאלות מהמקומות החסרים שלו, שאלות שבתקופות שונות משתנות.

אז למה שאני אעשה לה את זה. למה אני עסוקה בה ולא בי.

"מה שאלת?", "שאלתי למה את כל כך אוהבת פרחים". אף פעם לא שאלתי את עצמי את השאלה הזו. אני פשוט אוהבת.

אבל אולי היא באמת שאלה חשובה. למה, למה אני כל כך אוהבת פרחים. ועניתי לה. לי.

פעם ראשונה שהצטרכתי לסוגיה. שאלות שאנשים אחרים שואלים מבקשים מאיתנו חשיבה אחרת. לא שאלות שאנו רגילים בהן כמו "הי חוי, מה שלומך", הרי כל מה שתעני על ה'מה שלומך'  הזה, תעני בבערך, "הכל טוב, הכל טוב", גם כשהכל  כל כך לא טוב. מאוד לא טוב.

למה נשים אוהבות פרחים?

אני חושבת שאחת הסיבות שאני אוהבת פרחים היא שדרך פרחים שהם שלי, אלה שאני מגדלת בעציצים, ואחריהם עוקבת, מטפלת, משקה, בפרחים שהם שלך- את רואה תהליכים.

התפתחויות, של בקיעה, של התחלה, של עלווה סגורה שנפתחת, של זמן פריחה מקסים אבל מוגבל, של התחלה של קמילה, של נבילה, של מוות. של גלגל החיים הזה.

נכנסתי אל תוך סוגריים שפתחתי בליבי כבר לפני שנים, וטרם סגרתי, סוגריים שרק אני יודעת מה הכנסתי אליהן וכמה, ולפתע נזכרתי שהיא עדיין עומדת שם, השואלת.

"אני חושבת שאני אוהבת פרחים כי רואים להם" "סליחה", "רואים להם את התהליכים. אין בהם סודות. הם חשופים.

בשמחתם, בעצבותם, הם קשובים אל מזג האוויר, ואל כמה אהבה אתן להם, הם מדברים אלי בפרחים ואני עונה להם בשפת בני האדם, יש בהם את האפשרות  לדבר את השפה הזו שנמצאת מעבר, אלה שחיים את החיים של כולם אבל יודעים לפעמים לעבור לתדר מוסתר".

ליטפתי את לחיו של תינוקה, שישב בעגלה כל העת הזו בשקט,  היא הנהנה בראשה אל התשובה, ראיתי שהיא מבינה. אולי הצטערה שבכלל שאלה.

***

יום אחרי המפגש אהובה כתבה לי:

"טעיתי ובגדול. הכי קשור, בסוף הקראתי. הן כל כך שמחו ונהנו וחזרו על משפטי מפתח שהתחברו אליהם".

דמעה ירדה מעייני. אין אישה בעולם שלא שהתה בחייה בפחד של מה יקרה אם לא יוולדו לה ילדים. משם כתבתי את המילים.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!