מרגיש איך החלום שלי הגדול מתנפץ לרסיסים

היה זה לפני תקופה, פגשתי יהודי בגיל ארבעים ושלוש לחייו וכך הוא אמר לי: "למה? למה זה מגיע לי?! כל כך הרבה שנים דמיינתי, רציתי, השתדלתי, רציתי שזה יקרה, והנה קרה דבר הפוך מכל הדמיונות והתקוות שלי.

אני יהודי חסידי, גדלתי בבית להורים מאוד טובים וחמים, אבל מצד שני לאבי היו כללים מאוד נוקשים. לדוגמה: בסעודת שבת אצלו לא היה מושג בכלל לדבר דברים בטלים או חס וחלילה פוליטיקה וכדומה, היינו צריכים לשבת בלי לדבר אף מילה, להיות רציניים, ולשיר את כל זמירות השבת מתחילתם ועד סופם.

אחרי זה אבי היה אומר דבר תורה, לא קצר במיוחד! ואחריו כל אחד מהאחים, ללא יוצא מן הכלל, היה צריך לומר את דבר התורה שהכין.

בקיצור בכל מה שקשור לשבתות ולחגים, ענייני הלכה, הוא היה מקפיד על כל קוצו של יוד.

אך מצד שני אבי היה איש טוב היה דואג לנו, מכבד אותנו ואוהב אותנו.

תמיד דמיינתי שכמו אצל אבי כך יהיו השבתות אצלי בבית. כולם יושבים בסדר מופתי, שרים, אומרים דברי תורה, לא משתוללים וכו'.

גדלתי והתחתנתי בגיל די צעיר, קיבלתי ברוך השם אישה טובה ונולדו לנו תשעה ילדים מתוקים וחמודים.

אבל מה שראיתי זה מה שעשיתי. זה אומר שכמו שאבא שלי התנהג כך גם אני התנהגתי, שבת זו שבת חג היה חג.

לא היו משחקים! היה אסור לדבר! בשולחן שבת אצלי חייבים לשיר כולם בקול רם. דמיינתי ששולחן השבת שלי יהיה כמו אצל אבי.

כמו בסיפורים היפים - כל המשפחה יושבת בשולחן שבת, אבא יושב בראש השולחן וכל הילדים המתוקים יושבים מסביב לשולחן וכולם שרים זמירות שבת בקול ומדברים דברי תורה ללא הפסקה.

עונג רוחני אמיתי. אני דמיינתי שכך יהיו גם החגים אצלי לדוגמה: בחנוכה כולם יישבו וישירו מול נרות החנוכה זמירות לפחות שעה.

אבל רצונות ודמיונות לחוד ומציאות לחוד.

אצלי הילדים לא כל כך אהבו ולא תמיד היו ממושמעים כמו אצל אבי, לא כולם היו מסוגלים לשיר בלי הפסקה ולסגור את פיהם למשך סעודה של שלוש שעות.

הם היו מדברים וכו' ואני הייתי מתרגז וצועק: 'הייתם צריכים לראות איך אצל אבא שלי היה נראה שולחן שבת, איך כולם ישבו ואפילו לא העזו לצייץ ורק שרו וכיבדו את אבא.

ואתם איך אתם מתנהגים! לאיזה דור הגענו!' הייתי מסיים את המונולוג הארוך שלי.

מרדכי רוט.

אבל לצערי כל הצעקות לא עזרו ורק עשו את ההיפך, או שכן הם היו משתדלים לשיר וכו' אבל זה היה רק לזמן קצר - אחרי עשרים דקות הבטרייה שלהם נגמרה והם הפסיקו.

ואני מרגיש איך החלום שלי הגדול מתנפץ לרסיסים.

מה ששבר את גב הגמל קרה בשבת האחרונה, ממש הייתה לי מריבה עם הבן שלי בן ה-14. אצל אבא שלי בבית ישבו כל הסעודה חנוטים בחליפה וחבושים בכובע, לא היה מצב להוריד את החליפה והכובע בסעודה. תמיד הוא היה אומר: 'זו סעודה שבת צריך לכבד את השבת שהשבת תכבד אותך'.

אבל הבן שלי הבחור החליט יום אחד שלא בא לו והוריד את הכובע ואת החליפה לקראת סוף הסעודה בטענה שחם לו.

זהו עד כאן, בשבילי זה היה יותר מדי. 'מה זו החוצפה הזו', שאגתי מליבי הפצוע, 'גם בקושי אתה שר וגם אתה מעז להוריד את החליפה והכובע שלך בסעודה. אתה לא ממשיך לאכול בסעודה עד שאתה מלביש את הכובע והחליפה שלך'.

הבן שלי פשוט לא חזר לסעודה ונשאר בחדר. זה היה אומץ לעשות כדבר הזה. ואז הבנתי שמשהו לא תקין אצלי בבית ומשהו פה מידרדר לכיוון לא טוב. אמרתי אני אעצור את זה בזמן לפני שיהיה מאוחר. כי מה שהיה אצל אבא שלי היה, אבל אולי הדמיונות שלי הם בסוף יביאו להרס החיים שלי ושל משפחתי.

כמה וכמה פעמים אשתי הייתה אומרת לי בשקט בחדר אחרי סעודת שבת: 'די, תפסיק, אתה מדי לוחץ על הילדים, תשחרר קצת. אני גם מסכימה ששבת זה שבת אבל אתה מגזים'.

והנה אני אצלך", סיים היהודי את דבריו.

אני רואה שוב ושוב עד כמה דרך החינוך הנכונה למי שרוצה שבניו בעזרת הבורא יאהבו תורה ומצוות, יאהבו את השבת, את החגים, יאהבו את השם, הדבר הכי חשוב הוא ליצור לילדים התניה טובה לזמנים ודברים אלו. שיהיה להם זיכרון מתוק וטוב ולא ח"ו זיכרונות לא טובים מאותם זמנים, שהם רק יגידו את המילה שבת תהיה להם הרגשה טובה ונעימה בלב.

ואיך עושים להם את זה? לא בכוח ולא בצעקות ואלימות חס וחלילה.

לדוגמה: שבת - במקום לצעוק על הילדים שישירו, אפשר לעשות שכל ילד שר שיר לבד לפני כולם כשהוא עומד על הכיסא. וכולם מוחאים לו כפיים.

לחלק הפתעות וממתקים בסעודה. שכל ילד יספר איך עבר עליו השבוע וכולם מקשיבים רק לו.

כל אחד מספר אמרה יפה וכד'.

לדוגמה: בחג השבועות האחרון במקום להכין כל כך הרבה עוגות גבינה מכל מיני סוגים שרוב הילדים לא אוהבים, אני קניתי לילדים שני סוגים של טילונים חלביים ענקיים בסעודה החלבית.

הילדים היו משולהבים ומאושרים עד הגג וכל כך התלהבו ושמחו.

אי אפשר ליצור רוחניות שיאהבו אותה בכוח ואלימות!

כך בכל חג ובכל נושא רוחני. לדוגמה: אתה יכול לפני השינה לשים לילדים מוזיקה מרגיעה לשבת בחושך ולדבר איתם בשקט ובקול מרגיע: כמה השם אוהב אתכם, כמה הוא שמח בכל מצווה שאתם עושים, כמה הוא דואג לכם וכמה אתם יכולים לבקש מהשם כל מה שאתם רוצים והוא שומע אתכם. אני באופן אישי משתדל לעשות זאת לילדיי לפחות פעם בשבוע.

כך אתה מכניס בילדים אהבה וזיכרונות טובים בכל מה שקשור לרוחניות, אחרי זה כשהם בעזרת השם יגדלו וילכו לחיידר ולישיבה מספיק ידברו איתם על כל הדברים הרוחניים, אנחנו תפקידנו כהורים ליצור לילדים זיכרונות טובים משבת, מתורה, מחגים וממצוות.

דברים שפעם היו השתנו היום, לנוער של היום לא יכולים לעשות דברים כמו פעם.

רב אחד התקשר אליי ואמר לי: "מרדכי, בדברים שלך אתה גורם חילול קודש של השבת".

שאלתי אותו: "תגיד לי בבקשה כבוד הרב, כמה בחורים פגשת שנשרו בגלל שלחצו אותם ברוחניות. יש לך בכלל מושג כמה בחורים נשרו בגלל שקיבלו את היהדות כדבר קשה או מההורים שלהם או מהרבנים שלהם בישיבות והידרדרו לאן שהידרדרו".

חשוב שנזכור את הכלל הכי חשוב: הילדים שלנו יזכרו את כל הדברים הרוחניים שבת, חג, מצוות, תורה רק איך שהם ראו אותם, הם יזכרו את השבת כמשהו טוב ומאיר אם הזיכרונות שלהם מהשבת יהיו חיוביים מאירים וטובים.

אחרי שיהיו להם זיכרונות טובים משבת מחגים מהשם וכו' אז עבודת השם העמוקה יותר תגיע כבר לבד ובהרבה יותר חוזק ועוצמה ויהיה להם הרבה יותר קל לעשות אותה.

עבודת השם אמורה לתת באדם שמחה. אור ולא חושך.

מאחל לכל עם ישראל הקדושים והיקרים שבת שקטה ורגועה. ושנזכה להאיר בלבבותינו ובלבבות הסובבים אותנו אור, אהבה ואמונה.

לתגובות: [email protected]

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!