שוב הגיע מלאך המוות והיכה - הטריבונה התרסקה ונשמות נמחצו

דִּבֶּר הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ אִתָּנוּ קָשׁוֹת. אנו עומדים בימים אלו, כשנה ויותר לאחר התגעשה על העולם מגפת הקורונה שנטלה מאתנו רבים וטובים מתוככי מחננו, ומלאך המוות המשחית הסתובב ברחובות העיר וקטף פרחים ושושנים לגן עדן.

צדיקים מבקשים לישב בשלווה: סופסוף זכינו בארץ ישראל לצאת מהקורונה ולחזור לחיי שפיות ונורמליות, כאשר היתה עמנו לפנים, ואז התרגש ובא עלינו אסון מירון, אסון בקנה מידה בלתי נתפס. יהודים יראים ושלמים, ביציאתם מציון הרשב"י ובהשתתפותם במעמד ההדלקה לכבודו, נחנקו ונסקלו למוות, מ"ה נשמות טהורות שרק ביקשו קרבת אלוקים, עלו והתעלו בחד קטירא עם רשב"י ביום שמחתו.

לא היה לב יהודי שלא הזדעזע אל מול המראות הקשים שהגיעו מהר מירון, לא היה מי שלא שב בתשובה, התעורר למעשים טובים. ואז החלה האינתיפאדה, כמרמזים לנו משמים שאולי לא עשינו די, אולי לא בכינו די. שערי בתי המדרש והישיבות, תלמודי התורה ובתי הספר בדרום נטרקו שוב, כמו בשנת הקורונה, ומראות הפורעים ברחובות ירושלים ולוד הפכו לאימת המדינה כולה. התפרעויות חסרות רחמים ביהודים, רק בגלל יהדותם. אללי לי.

וכמו לא די בכך ביקשו חסידים ואנשי מעשה, לאחר שנת בצורת חסידית, להתאסף ולהתכנס יחדיו כמו בימים הטובים של פעם. בחסידות קרלין – שנשמרה ונזהרה בכל מיני זהירות במשך כל ימות השנה האחרונה בהדרכתו ובהוראתו של האדמו"ר שליט"א – התאספו ליום שמחתם בחנוכת בית המדרש החדש בגבעת זאב, ואז שוב הגיע מלאך המוות והיכה בקול רעש גדול: הטריבונה התרסקה, ושתי נשמות טהורות נמחצו למוות, ונפצעו עוד רבים, ה' יחיש רפואה למכאובם.

רבינו ה'אור החיים' כותב בפרשת כי תישא דברים מופלאים, ומתייחס בדבריו גם לפטירת אנשים כשרים וצדיקים ללא עת. וזה לשונו הטהור:

"כי בא הכתוב לגלות נסתרות לה', אשר יעשה בעולמו דבר שכל רואה יתמה, בהילקח איש צדיק ישר קודם זמנו, יחצו ימיו כמשפט המתחייב לאנשי דמים ומרמה, ויבהילו רעיוני האדם לחשוב אחד מב' דרכים, או יכחיש בר מינן אושר הצדיקים כי אין טוב בעמל האלוקי, או יחשוב כי זה האיש מצפונו אינו כנגלה ממנו והורעה חזקתו לטוב.

"אשר על כן אמר ה' 'כי תישא את ראש בני ישראל', פירוש אם תראה שיסתלק ראש בני ישראל בלא עת, ולא יעלה בכלח כעלות גדיש בעתו, הטעם הוא 'לפקודיהם'... לשון חסרון, על דרך אומרו 'ולא נפקד ממנו איש', כי לצד חסרון ישראל שנתחייבו, לזה אני נוטל את ראשם בעדם לכופר נפשם שלא ימותו כל ישראל".

נמצאנו למדים, כי בעת שנגזרים רחמנא ליצלן צרה וכיליון על בני ישראל, עקב פקודיהם – חסרונותיהם במצוות ובמעשים טובים – נוטל הקב"ה נשמות צדיקים מהעולם הזה לכפר על הכלל כולו.

המוח והלב מאובנים. כל אחד מחפש ותר מה רוצים מאתנו משמים, כיצד עלינו לשפר דרכינו, ולב יודע מרת נפשו. כל אחד מכיר את חסרונותיו הוא ומה עליו לעשות כדי לתקן את הדרכים, וכפי שכתב הרמב"ם (הלכות תעניות פ"א ה"ג) דיבורים חריפים ומבהילים: "אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו 'דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית' – הרי זו דרך אכזריות, וגורמת להם להידבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות".

ריבונו של עולם, אנו נושאים תפילה ותחנונים מעומק הלב: איננו מבינים את דרכך, אבל מבינים היטב את רצונותיך וכוונותיך. לא רוצים להתנסות עוד. האם לא בכינו די?! אבא, תרחם.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!