האח החילוני אמר בטון מאשים: "מתי תיגמלו מתרבות הפרטאצ' שלכם"
"מתי תיגמלו מתרבות הפרטאצ' שלכם" הוא שאל ואני הקשבתי רק הקשבתי, אני יודעת כמה הוא אוהב את אחותו, את כולנו. "תן לי", ביקשתי ממנו, "רשימות לתשומת לב, שנהיה זהירים יותר, שנשמור מאוד לנפשותינו. שלא נפרטצ'". והוא נתן לי // טורה של אפרת ברזל
הוא צלצל במוצאי שבועות ולא אהבתי את הטון שלו. היה בו משהו מתנשא. הוא צלצל לפני הבדלה אפילו. לא, בעצם זה היה אחרי. הוא מכיר את קצב הפרידה שלנו משבתות וימים טובים,
זה היה אחרי הבדלה. אבל בזכרון הרגשי הכועס והרגיש שלי זה הרגיש לי כמו טלפון של לפני הבדלה. כזה שלא יכול לחכות.
מאז אסון מירון הוא שומר על אותו טון. אח שלי. אח שלי צלצל במוצאי שבועות. סופית, זה היה אחרי הבדלה. "מתי כבר תיגמלו מתרבות הפרטאצ' שלכם, עוד אסון, אתם מזלזלים בחיי אדם, לא חבל על אובדן החיים, אני משתגע מכם".
והוא התכוון לטיש בקרלין, ואני, שעוד בקושי הבנתי מה הוא רוצה ממני, אבל בטון כבר הכרתי את הכוון, נתתי לו להמשיך לדבר.
כמה מיינדפולנס אני מפעילה מתוכי ברגעים האלה. הרי בטייס האוטומטי של התגובה שלי, הישנה והנושנה, בפסקול המוכר, הייתי פוצחת כבר בנקודה הזו בנאום קשה בחזרה, "מה אתה חושב, שאצלכם אין טעויות, הגיע זמנם, זה לא משנה איך, תירגע, מה אני יורדת על כל החילונים כשקורה אסון אצלכם, לא סיימנו את הדיונים האלה?".
אבל לא. לא אמרתי מילה. הטיול המחשבתי שלי לא יצא למחוזות של הגנה. נאום הגבר שתום העין, כבר לא היה נצרך לי. מתקפת נגד כבר לא היתה נדרשת עבורי כהתמודדות.
רק יצאתי ממתן תורה. הפעלתי את כפתור חשבון הנפש שלי. הקשבתי. פשוט הקשבתי. ובררתי מה אני יכולה להפיק לעתיד מהמילים של האח האחד שיש לי.
"מה שאני רוצה לבקש ממך, זה שתבדקי את המדרגות מהעץ בבית שלכם, תשקיעי כסף, תקראי שוב למהנדס שחתם על זה, אני מצטער שאני בתפקיד השומר כאן, אבל אחותי, אתם מדי יקרים לי".
וסגר. אמר שלום. וסגר. וסגרתי גם. ונשארתי לעמוד שם. וחיפשתי בתוכי עלבון. "הי עלבון, איפה אתה? מישהו בבית?" ולא הרגשתי בו. אולי קצת, אבל זה היה ממש בסדר.
ואז לרגע, חשבתי שעבר בי רשרוש דק של נקמה, נקמה קטנה ומתוקה.
חכי חכי אמרתי לעצמי, אני אף פעם לא מעירה להם שם על כלום, אם הם לא שואלים, רואה כבר איך זה יראה בעוד שנים ואני לא אומרת מילה אם לא פונים אלי. אבל לי, בגלל שאני חרדית, אפשר להעיר ככה, ולרמוס.
אבל לא. גם לא. לא באה בי נקמה. כלום. גורנישט. אפס. מה הקשר אמרתי לעצמי. איזו תינוקת. ונשארתי לעמוד שם ואמרתי לי, ה' לא יורד לדבר איתנו בפגישה משרדית עם מזגנים, שולחן ישיבות משיש לבן וציורים מקוריים של גוטמן.
הוא שולח לנו מסרים. ורמזים. ובקשות להשתדלות. צלצלתי אליו בחזרה וביקשתי ממנו, תמיד הוא האח האחראי יותר ממני, העורך דין יותר ממני, תמיד הוא שם כשאני צריכה,
אני יודעת כמה הוא אוהב את אחותו, את כולנו. "תן לי", ביקשתי ממנו, "רשימות לתשומת לב. שנהיה יותר זהירים. שנשמור מאוד לנפשותינו. שלא נפרט".
והוא נתן לי: "הילדים שנוסעים על אופניים ברחובות בני ברק, זה מסוכן שהם נוסעים על הכביש, ועוד מרכיבים אחד את השני, ועוד בלי קסדה"
טיולים, בחורים, מסלולים, קחו תמיד מקום בטוח, קחו מדריך אם צריך. אל תסתכנו.
לעולם לא לעקוף ליד מעבר חציה.
כשרמזור מתחלף לירוק, לא להתחיל לנסוע מיד, לחכות, לראות שכולם בצומת עצרו את שלהם.
לא לשים עציצים כבדים מדי בחלון או על הגג, כאלה שיכולים ליפול על עוברי אורח למטה.
חיבורי חשמל בבית, ראית פעם אצל השכנה שלך, זו ששלחת אותי לקחת ממנה משהו איזה יום, איך מחובר אצלם בחדר ילדים המזגן? חוט מאריך חסר ציפוי ליד השקע, עם עוד גובלן של פיצול לחדר השני, שלא הבנתי.
מתי לאחרונה בדקת את חיבורי הגז?
לשחות. כל הילדים שלך יודעים לשחות פיקס?
מוגנות. גוף האדם. אתם מדברים איתם בגלוי על כל הסכנות? הסברתם שגם האנשים הכי בלתי צפויים יכולים להיות אלה?
קרם הגנה, כשהולכים לים. ראיתי מה קרה לבן שלך עם הכוויות האחרונות בגב.
לקשור ילדים באוטו בכיסא מתאים. לא לתת לקטנים לשבת בחיים מקדימה לפני הגיל והמשקל המותרים. בזה את דווקא בסדר.
לבדוק לחץ אוויר בגלגלים לפני שנוסעים בכלל ובטח למרחקים ארוכים.
לא להחזיק טלפון בנסיעה.
את המיחם של שבת צריך להרחיק מהקצה של השיש. (את סיפרת לי על ילדה בת שנתיים מבני ברק שאושפזה לא מזמן קשות ממים רותחים של מיחם)
חדר מדרגות, פיר, גם אם הוא בתוך הבית. את הסברת לי על המצווה של המעקה.
תודה שהכרחת אותי אחותי לחשוב, מחר אקפוץ ונסיים ללמוד את מגילת רות. אני אצטיין בפרטים, את תראי, את תהיי גאה בי, אבל עשו לי טובה, תצטיינו אתם גם".
הוספת תגובה
לכתבה זו התפרסמו 5 תגובות