גם כשקשה חשוב לזכור: ההבדל הגדול בין רע למר

ימים לא פשוטים, מורכבים ועצובים עוברים עלינו - אל תתנו לכעס לנהל אתכם!

להרבה אנשים קשה עכשיו ופתאום נראה "שהכל" מתפורר. העוגנים, הערכים נמחקו ברגע אחד כלא היו ובמקומם תפסו, הכעס, הזעם, השנאה ואשמה כלפי כולם. יש כל כך הרבה מרמור ועצב שצף והרבה נראה 'שחור' ושאין במה להיאחז.

לכל אחד יש רגעים שלא ציפה להם. רגעים שהיינו רוצים למחוק אותם. אבל זה לא אפשרי. והכאב הזה גדל וגדל כי אנחנו לא מקבלים ומתווכחים איתו.

כל כאב שאנו חווים בחיינו הוא כאב שבא לחסוך כאב גדול יותר

ולעיתים, אנחנו לא מצליחים לראות את הכאב הגדול שנחסך מאיתנו, אלא רק את הפספוס או את הקושי. וזה המקום לעצור לקבל להודות ולשחרר שליטה. כי כשאני מפחדת יש המון מחשבות שמזינות ומשקות את הרגש הזה, את הכאב שמתעצם. ואם אני אגיד לעצמי לא לחשוב על זה זה רק יגדל ויגדל.

בואו לא נישבר ונזכור כי תמיד חשוך לפני עלות השחר. ובתקופות אלו כשהכל בוער, אנחנו מרגישים אפילו שלא נעים לשמור על מידה של אופטימיות ושקט נפשי, כי זה מרגיש לנו לא מחובר למציאות ואנחנו רוצים להיות חלק מהעניינים ולהשפיע. אבל בפועל לרובינו אין יותר מידי מה לעשות חוץ מלהישמע להוראות ולשמור על עצמנו. ואיזון כזה משדר רוגע, ביטחון ושפיות גם למי שמסביבנו ועוזר לנו ולהם לתפקד ולהרגיש טוב יותר.

באחד הימים פגש ה"חפץ החיים" את אחד מתלמידיו לאחר שנים רבות שלא נפגשו.

"מה שלומך תלמידי היקר? מזמן לא ראיתי אותך" שאל הרב בהתלהבות. התלמיד השפיל את ראשו והשיב: "לצערי, המצב רע".

הרב הניח ידו על כתיפו ואמר: "אסור לדבר כך! אף פעם אל תגיד שהמצב רע, במקום לומר רע תגיד שהוא מר".

התלמיד הנבוך שאל: "רע, מר - מה ההבדל? החיים שלי נוראים גם כך".

"לא בני", השיב לו הרב, "יש ביניהם הבדל גדול. כשאדם שותה תרופה לפעמים היא מרה, אבל היא אף פעם לא רעה..."

לעיתים שואלים אנו את אותה השאלה: "מדוע חיינו מרים?"

לכולנו יש רגעים קשים שמשאירים אותנו עם טעם רע בפה, אך בסוף הקושי באה תמיד ההתעלות והשדרוג בנפשנו.

אמונה אמיתית דורשת מאיתנו להבין שלפעמים החיים אכן מרים, אך המרירות הזו היא כמו תרופה - תחילתה מרה אך בסופה מגיעה ערגה לגוף, המרירות מזככת את הגוף, ומרוממת את הנפש.

כשאנחנו עומדים מול משברים, מול ניסיונות, פגיעות יש לנו לזכור, הניסיון אכן קשה ומר, בדיוק כמו תרופה, אך בסופו נהפוך לאנשים חזקים יותר, ראויים יותר ומזוככים ביותר.

החיים שלנו לא רעים! הם לפעמים מעט מרים אך בסופו של תהליך אנו נחוש כמה המרור הזה הוא מתוק מדבש...

אל תפסיקו לקוות, התקווה היא התרופה לכל יאוש.

ודווקא, במיוחד עכשיו, זה הזמן לקחת אחריות. אחריות על תשומת הלב שלנו, על מה שאנחנו מתמקדים בו, על מה שאנחנו חושבים, אומרים ומזינים את עצמנו, כי קורים כל כך הרבה דברים שאנחנו לא מודעים להם. רק שומעים ממקורות אחרים.

והלוואי שהיינו יכולים להזין את עצמנו רק בטוב בעזרה הדדית, באכפתיות ובחמלה. שנדע להיזהר מהכללות, מהחלוקה הזו לטובים ורעים מהפרשנות ומהשיפוטיות שמובילה לכל כך הרבה שינאה וזעם.

שנדע ימים רגועים ומתוך הכאב, הצער, החוסר אונים הזה רק נצמח למקום טוב יותר.

החלמה לפצועים ונחמה למשפחות שאיבדו את הדבר הכי יקר להם.

מאת: חֶדִי חזן, מלווה ויועצת לתהליכי סליחה לשחרור כעסים

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!