היא הבטיחה לעצמה: "הילדים שלי, לא יסבלו כמוני"

היא הבטיחה לעצמה שלא משנה מה יהיה, לילדים שלה היא לא תעשה את זה. לא משנה כמה ילדים יהיו לה, לא משנה באיזה מצב נפשי או פיזי היא תהיה, היא חשבה לעצמה.

"הילדים שלי יהיו הכי מאושרים שרק אפשר". "אני אחשוב פעמיים לפני שאגיד כל דבר" "אני רק אחבק אותם, אנשק ואהיה האמא הכי טובה שאפשר".

היא ציירה לעצמה תמונה חלומית איך יראה הבית שלה. איך הצחוק שלהם מתגלגל והם רצים ושמחים. היא דמיינה איך הבית שלה הפוך ומלוכלך וזה לא מזיז לה בכלל. היא הייתה כל כך בטוחה אבל, גם החלום הזה התנפץ.

היא שומעת את עצמה צועקת, כועסת ומאיימת. לפעמים עד כדי הרמות ידיים (פה היא כבר עוצרת את עצמה). מתוסכלת שהילדים לא מקשיבים לה. בוכה על הכרית כשהיא מרגישה חסרת אונים.

היא שומעת את עצמה מעירה בלי הפסקה, "תפסיק לשחק עם האוכל"! "כך לא מסדרים את החדר"! "למה אתה לא יושב ישר"! יש לך קוצים?" "תפסיקי לאכול את הקוקו!" "אל תשתה באמצע הארוחה"! "למה הנעליים זרוקות בסלון?!"

היא מתעייפת מלשמוע את עצמה ומתמלאת בתסכולים וברגשות אשמה, "מסכנים הילדים האלה, שכל היום שומעים אמא שרק מעירה וצועקת" "הם בטח לא אוהבים אותי, אפילו שונאים" "למה אני לא נותנת להם לנשום?"

"זהו, אני לא אעיר יותר!" היא מחליטה לעצמה. ופתאום עיניה מתמלאות בדמעות ושוטפות את לחייה. וזיכרונות ילדות צפות ועולות.

יחד עם ההבטחות שהיא הבטיחה לעצמה כשהייתה בת 15. היא נזכרה בסבל שעבר עליה כששמעה הערות והטפות בלי הפסקה. היא נזכרה עד כמה ההערות וההאשמות הורידו לה את הביטחון העצמי והדימוי העצמי שעדיין קצת היה.

היא זכרה את החוויה הקשה של ילדה מיותרת שהיו שמחים להתפטר ממנה כבר. היא הרגישה כל כך לא אהובה ואפילו שנואה עד כדי כך שאם היא לא סידרה את החדר כמו שאמא רצתה ואם אמא לא מרוצה אז אולי הייתה מעדיפה לוותר עלי.

כן כן כך מרגישים ילדים שכל היום שומעים הערות, פגיעות ועלבונות!

ואז היא נזכרה בהבטחות שהיא הבטיחה לעצמה,

" הבטחתי לעצמי שלא משנה מה יהיה, לילדים שלי אני לא אעשה את זה! הבטחתי לעצמי שהילדים שלי יהיו מאושרים ושמחים. חלמתי לבית הפוך, מבולגן ומלוכלך.

אני זוכרת שהבטחתי לעצמי, אבל ההבדל ביני לבין אימי (שלא ידעה) הוא, שאני מודעת למה שקורה לי וזה מה שגורם לשינוי.

ואני מודה לד' שיש לי את האפשרות למחוק ולהתחיל מחדש, לבקש סליחה מהילדים שלי כשאני לא בסדר. להגיד להם כמה אני אוהבת אותם ושהם חשובים לי מאד (יותר מהסדר והניקיון..) לעשות עם עצמי חושבים ולחזור בי.

לא להעיר על מה שלא חשוב באמת. לבקש מהם בכבוד ולא בצעקות ובזלזול. להתייחס אליהם כאל נשמות של הקב"ה ולא לפגוע בהם בלי חשבון. פשוט לאהוב אותם המון המון, וכמה שיותר להגיד להם את זה.

גם אם נפלתי, אני יודעת לקום, להחליט ולשנות. ואז אני מקיימת את ההבטחה שהבטחתי לעצמי.. ש "להם זה לא יקרה!"

מאת: יוכי דנחי – תומכת רגשית רב תחומית ומנחת הורים- מומחית למשמעת וסמכות, שיטת אימהות מודעת.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!