צלמת הפרטיזנים הלכה לעולמה בגיל 101

פיי שולמן, שפעלה במשך כמעט שנתיים כלוחמת פרטיזנית נגד הנאצים ביערות מזרח אירופה במהלך מלחמת העולם השנייה, הלכה לעולמה. לאורך כל תקופת המלחמה, היא הייתה חמושה בשני כלי נשק.

האחד היה הרובה שלה, רכוש כל כך יקר שהוא הפך לכרית שלה באותם לילות אפלים, כשלא היה לה שום גג מלבד השמים ורק הדשא שימש לה למיטה, בעוד הרובה שימש לקרב, הנשק האחר שלה - היתה מצלמה, שבה תיעדה את הלחימה נגד הנאצים.

על פי הדיווח ב'וושינגטון פוסט', גברת שולמן, הלכה לעולמה ב-24 באפריל בטורונטו בגיל 101. היא הייתה אחת מהיהודים שהצטרפו ללוחמה נגד הנאצים במהלך מלחמת העולם השנייה ואחת ממאות בודדות שעדיין בחיים כיום, כך על פי מיטש בראף, המנהל המייסד של קרן חינוך פרטיזנית יהודית בסן פרנסיסקו. תצלומיה, שרבים מהם משוחזרים בספרה "זכרון של פרטיזן", שרדו איתה, וחשפו מאבק של אישה אחת עם גבורה גדולה בשנות השואה.

גברת שולמן, אז בשם "פייגל לזבניק", הצטרפה לקבוצת פרטיזנים סובייטים בשנת 1942 לאחר שהנאצים רצחו 1,850 תושבי הגטו היהודי בעיירה במזרח פולין, בגיל 22 היא מצאה את עצמה מתעסקת בצילום, את המקצוע היא למדה מאחיה הגדול ממנה, והצילום הפך באותו הרגע לישועתה.

בלילה היא הייתה מתעטפת בשמיכות כדי לחסום את אור הירח, ויוצרת חדר חושך באוויר הפתוח בו פיתחה את תצלומיה המתארים את חייהם. "לאחר המלחמה היה כל כך חשוב לשורדים לטעון כי הם נלחמו". כך אמרה דוריס ברגן, פרופסור ללימודי שואה באוניברסיטת טורונטו, בראיון ל'וושינגטון פוסט'.

פייגל לזבניק נולדה ב-28 בנובמבר 1919 למשפחה יהודית אורתודוכסית בלנין, עיירה שהיה אז בגבול הפולני עם ברית המועצות. העיירה לא נקראה על שם המהפכן הקומוניסטי אלא על שם אישה בשם לנה, בתו של אריסטוקרט מקומי. אביה של גברת שולמן היה המנהל בבית הכנסת המקומי, ואמה הייתה טבחית. שני ההורים וארבעה מששת אחיה נרצחו בשואה.

הגרמנים כבשו את מזרח פולין בשנת 1941, ובמאי 1942 הוכנסו יהודי לנין לגטו, ב-14 באוגוסט 1942 חיסלו הנאצים את הגטו והצעידו את תושביו, למעט בודדים לתעלות שם נורו. גברת שולמן ואחרים הוחזקו בינתיים בבית הכנסת.

"שמעתי את הנאצים פותחים באש עם המקלעים שלהם", כתבה בשנת 1995. "התעלות היו רחוקות, אבל שמעתי את זעקות עמי, בכי שעדיין מהדהד באוזניי, אני עדיין מלאה צער שאי אפשר לתאר כשאני חושבת איך הם הגיעו לסופם, אני נרתעת גם היום בכל פעם שאני שומעת שאגת קהל בזירת ספורט בחוץ, צלילים מהדהדים".

הנאצים מינו את גברת שולמן לפתח תמונות שהיו נחוצים לצורך רישום, בין התצלומים שעיבדה היה תצלום המתאר תעלה מלאה בגוויות, כולל אלה של בני משפחתה שנרצחו, היא הכינה לעצמה עותק שני של התצלום בחשאי כדי לתעד את הזוועה. "פשוט בכיתי", אמרה בראיון לפרויקט זיכרון לשואה בקנדה. "איבדתי את משפחתי, אני לבד, אני נערה צעירה, מה אעשה עכשיו? לאן אלך?".

היא ברחה ליערות שמסביב ולמרות שחששה מכלי נשק ומדם, הוא הצטרפה לחטיבת פרטיזנים, "זו הייתה הדרך היחידה שיכולתי להחזיר ולנקום את מותם של משפחתי", אמרה בסרט תיעודי שצולם ב-1995.

היא צילמה, והסתירה את המצלמה כשיצאה לגיחות לחימה, הכוחות הסובייטים שחררו את האזור ביולי 1944. בדצמבר אותו שנה היא התחתנה עם מוריס שולמן, פרטיזן גם הוא, גברת שולמן עבדה תקופה כצלמת בפינסק, כיום בלארוס, בהמשך הם היגרו לקנדה. כך על פי ה'וושינגטון פוסט'.

בעלה של גברת שולמן, שבאירופה היה רואה חשבון, עבד כפועל בנין, בהמשך קנה חנות לחומרי בניין, גברת שולמן עבדה בבית חרושת לשמלות ובהמשך בצילום ובאמנות, היא פיתחה תמונות בשחור-לבן, וצבעה בשמנים ובצבעי מים.

מוריס שולמן נפטר בשנת 1992, לזוג יש שני ילדים, סוזן שולמן מטורונטו, וסידני שולמן מג'יינסוויל פלורידה, אח אחד, ושישה נכדים, ושלושה נינים. עד סוף חייה שמרה גברת שולמן על מצלמתה מזמן המלחמה. "לעולם לא הייתי רוצה להיפרד מזה כל עוד אני חיה".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!