האם משתפת בתחושות: "הבן שלי היה בהר מירון, לא הפסקתי לרעוד"

"ביום חמישי שעבר בערב, כשעמדתי לסגור את המחשב שלי, ראיתי את הפוש בחדשות מ"ניו יורק טיימס", לפחות 15 בני אדם הרוגים ועשרות פצועים לאחר אסון בחגיגה דתית בישראל" כך כתבה רובין פריש מפילדלפיה שבנה שהה במירון עת התרחש האסון - בפוסט מרגש.

"נחשול של פאניקה חלף בגופי. הפסקתי לקרוא כי ידעתי שזה קורה בהר מירון, מקום קברו של רבי שמעון בר יוחאי, שם התכנסו למעלה מ-100,000 חסידים ויהודים אחרים כדי לחגוג את ל"ג בעומר" כתבה.

הטרגדיה הזו הייתה נוראה בכל מצב. אבל הבן שלי בן ה-21 היה שם. מחשבות מחרידות עברו בראשי. לאיזה דברים הרסניים הוא היה עד? האם הוא נפצע? לא יכולתי לתת לעצמי לחשוב מעבר לזה. ביום שישי שלפני לג' בעומר, סיפר לי בני שהישיבה שלו בירושלים תוציא אוטובוס לתלמידים שרוצים לחגוג את ל"ג בעומר בהר מירון. כל כך התרגשתי בשבילו. במהלך שמונת החודשים שהוא שהה בישראל הוא לא הצליח לעזוב את ירושלים לעתים קרובות בגלל מגבלות הקורונה, עכשיו הוא התחיל לנסוע ולהשתתף בחוויה ייחודית שידעתי שהוא ימצא בה עומק רוחני".

האמא שיתפה את האווירה בבית לאחר שהבן הלך לישיבה חרדית, "בני ואני שנינו נלהבים מאוד מיהדות, אך המנהגים שלנו שונים מאוד, הוא חרדי מאד, אני בעצמי הייתי בהר מירון בל"ג בעומר לפני כ-25 שנה, ואני עדיין זוכרת את זה היטב - אלפי הגברים החסידים שרוקדים ושרים, הילדים בני השלוש מסתפרים (חלאקה) המדורות והחגיגה העליזה".

היא סיפרה על התחושות, "אבל הייתי כאן בבית בפילדלפיה, הרגשתי חסרת אונים ומבועתת בנוגע לבני. זה היה אחרי השעה 20:30 - הרבה מעבר לזמן שבדרך כלל התקשרתי אליו, מכיוון שישראל עם הפרש של שבע שעות - אבל הלילה הזה היה שונה. באצבעות רועדות הושטתי יד לטלפון שלי וחייגתי, אבל לא הצלחתי להגיע אליו, תרחישים של סיוט רצו במוחי".

"כשישבתי שם, כמעט ולא יכולתי לזוז, הטלפון שלי צלצל - ראיתי שבעלי לא היה בבית באותו זמן, הוא הצליח להגיע לבן שלנו, הוא תיאר קולות של טראומה בקולו של בני, אבל באותו רגע רק דבר אחד היה חשוב לי, הוא היה בחיים! הייתי כל כך אסירת תודה".

"למחרת נודע לי שמספר ההרוגים הוא 45, ויותר מ-150 איש נפצעו. לבסוף שוחחתי עם בני לפני כניסת השבת בישראל, והוא אמר לי ששני בחורים מהישיבה שלו עדיין נעדרים, לאורך כל השבת כל מה שיכולתי לחשוב עליו זה מה שקרה בהר מירון. ארבעים וחמישה בני אדם, 45 משפחות שאיבדו את יקיריהן. הייתי כל כך אסירת תודה שבני חי, ובאותה עת הרגשתי כאב נוראי כלפי ההורים, הסבים, האחים והילדים שלא היו כל כך בר מזל. יכולתי להיות אחת מהם".

"לא הצלחתי להביא את עצמי לקרוא מאמר אחד על מה שקרה, אני ראיתי את הכותרות ואני שמעתי אנשים מדברים על זה. אני ראיתי בעיני רוחי את ריסוק האנשים, האנשים התמימים שמתים מחנק, כל מה שקראתי בנושא זה המיילים מהישיבה של בני. בדוא"ל אתמול נמסר לנו כי יש הלוויה לצעיר אחד מהישיבה במוצאי שבת, שניים נוספים היו ביום ראשון".

האמא שיתפה תחושות מאד מצמררות, "מכיוון שבני נמצא בדרך דתית שונה כל כך משלי, אני חושב לעתים קרובות עד כמה המשפחה שלנו שונה מזו של חבריו החרדים. יש לנו שלושה ילדים, ואילו לרבים מהם יש 10 או 12. אנחנו שונים מהם (רוחנית) אבל בימים האחרונים אני לא יכולה להפסיק לחשוב כמה אנחנו דומים, עד כמה כל היהודים וכל בני האדם, לצורך העניין, אוהבים את ילדיהם. אולי להורים חרדים יש יותר ילדים ממני, אבל אני יודעת שאובדן אחד מהם הוא טרגי באותה מידה כמו שזה היה מבחינתי".

"הידיעה שבני נמצא בידיים טובות מעניקה לי נחמה, אבל לא משנה מה אני עושה, דעתי גולשת להר מירון, מדמיינת את אותו הערב הנורא שבני היה בר מזל מספיק כדי לשרוד - אבל רבים אחרים לא. אני מוצאת את עצמי כל הזמן נלחמת בדמעות, אם כי לפעמים אני לא טורחת לעצור אותן".

האמא מסיימת "אמשיך להתפלל ולהתאבל על כל המשפחות שאיבדו את יקיריהן, עם ההכרה הצנועה שאנחנו דומים הרבה יותר ממה שאנחנו שונים. יהי זכרם של 45 הנשמות הללו ברוך"

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!