"כך מרגישים לפני שמתים?" הסופר החרדי בטור מצמרר על 'אסון מירון'

ריח של זיעה, חמוץ, מהול בריח השמן הנשרף בלהט קודש בכל פינות ההר. מעילים שחורים סוגרים מכל עבר, חומה אנושית של בד, שאט אט מצמצמת את שטח המחיה, והאוויר אוזל.

עוד קצת, הוא מתמתח, נעמד על קצות האצבעות, רגיל באירועים המוניים, בלוויות, בעצרות, הוא מצליח לאלתר חריץ צר, בין שני מעילים שנפרדו לרגע, מספיק זמן כדי לשאוף חמצן.

והחלון שוב נסגר, האימה משתלטת. הוא מרגיש שאולי הפעם זה שונה, שאולי אין מוצא. הוא מזיע, והדופק מואץ. אפילו לפעימות הלב אין מקום, ולרגע נדמה לו שגם המעילים שמלפניו מאחוריו ומצדדיו פועמים איתו. ומה זה עוזר לו עכשיו, למה הם לא מתקדמים קדימה, מה הם לא רואים שהוא נחנק?!

הגוף כבר לא בשליטתו. הרגליים נעקרות מהקרקע, והוא נסחף עם הזרם. הכוחות האחרונים אוזלים, זוחלים במורד הגוף, נפרדים ממנו. והשמיעה גם היא נחלשת, מתעמעמת, הוא לא בטוח אם השירה האדירה שעל ההר הופסקה, או שהוא נהיה חירש.

ושחור בעיניים. מהמעילים שהתקרבו מדי, או מהמוות שהתקרב גם כן. האם ככה מרגישים לפני שמתים? עוד רגע יזוזו כולם, והאוויר יחדור פנימה בפרץ צח, והוא יתבייש לספר לחברים שהיה בטוח שכמעט מת.

ואולי לא? ליתר ביטחון הוא ממלמל פרק תהילים. הוא עם עצמו. שאר החושים כבר אבדו. החיבור עם הקולקטיב נמוג, והוא אומר שמע ישראל כדי שאם באמת ימות, יזכה לעלות גבוה.

אויש, תפסיק אתה. למות בהילולא של רבי שמעון?! ועוד מדוחק?! שהשם ישמור כמה שהדמיון שלך מטורף. אבל האוויר אוזל, הריאה חנוקה, הראש עומד להתפוצץ, ומי זה פה מולי? אני חולם או שאני רואה את רשב"י בכבודו ובעצמו?

באת להציל אותי רבי שמעון, או שאני בגן עדן?

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!