העיתונאי מתאר: אלו 7 הפיגועים שנחקקו בזכרוני

"זה יהיה ארוך, אבל זה מה שנחקק לי בזכרון, ממאות ההלויות והנפגעים שסיקרתי". כך פותח העיתונאי הוותיק ערן זינגר, הפרשן לענייני ערבים של 'כאן', פוסט שפרסם בחשבון הטוויטר שלו לרגל יום הזיכרון לנפגעי פעולות האיבה. בתקופת האינתיפאדה שישראל ידעה מסעדות ואוטובוסים מתפוצצים לעיתים תכופות, נשלח הוא ככתב צעיר את הזירות הקשות בכדי לדווח מהשטח ולאגור מידע לצופים ולמאזינים.

בפוסט הוא מציין כמה מהאירועים שסיקר אז באותם ימים ונחקקו בזכרונו לעד ומציפים אותו מידי שנה ביום הזיכרון הזה.

1. הפיגוע בדולפינריום: הייתי כתב תורן בת"א. שלחו לי מונית ועברתי בין בתי המשפחות שרק לפני רגע קיבלו את הבשורה. היו כל כך הרבה מתים, וכל כך הרבה חומר לאסוף עליהם, שבחלק מהכתובות אמרתי לנהג שלא יכבה את המנוע. עליתי לכתובת, ביקשתי בעדינות כמה מילים על הבן או הבת, והמשכתי למשפחה השכולה הבאה.

2. ערב היציאה מלבנון. עוד ועוד חיילים נהרגים ברצועת הבטחון. עורך החדשות פונה אלי בשעת ערב מאוחרת: "אני רוצה גם את שמות הפצועים". לא התווכחתי, כי לא היה נהוג להתווכח עם חדר החדשות של הרדיו. העברתי. ואז התחיל משהו חדש: לא רק להרוגים יש שם, גם לפצועים. "אין שינוי במצבו של xxx", התרגלתי להכתיב לכתבנית ברוממה.

3. הפיגוע במסעדת מקסים: איך מסקרים פיגוע במסעדה שאכלתי בה מגיל 4? איך מדווחים מהמקום שבו סבתא והבעלים, ג'ורג' מטר, היו יושבים במשך שנים ומקשקשים בערבית? ואז ראיתי את טוני חיוור כמו סיד. הוא ניצל בפיצוץ. פיצוץ של מחבלת מתאבדת. פעם זכרתי את שמה, דיווחתי עליה ועל הנסיבות שבגללן פוצצה עצמה בתוך מסעדה מלאה ילדים ומבוגרים. הייתי שם כמה שעות, והדחקתי. לא זוכר כמעט כלום. רק שבכיתי אחרי השידור.

4. הפיגוע במסעדת מצה: לא סיקרתי את הפיגוע, אבל בהלוויות הייתי. זוכר במיוחד את אחת הפצועות שישבה עם חברה במסעדה. המחבל התפוצץ לא הרחק מהן. כלפי חוץ לא ראו כלום. אחכ התברר שמההדף, אחת החברות נפגעה באיברים הפנימיים, התמוטטה ומתה מול החברה שישבה מול.

5. הפיגוע באוטובוס במגידו. מחבל של הג'האד האסלאמי התקרב בנסיעה לאוטובוס ופוצץ עצמו. ראיתי את האוטובוס המפוייח. ואת פינוי הגופות. ואת הפצועים בבית החולים.

6. מלחמת לבנון השנייה. באתי לביתו של יפתח שרייר, קצין יפה תואר. הוריו גרו בכבירים (כבאביר). סיפור שאוזן ישראלית לא הייתה רגילה לשמוע: מטפלת ערבייה מהשכונה טיפלה ביפתח ואחיו כשהיו קטנים. ניגשתי גם לבית שלה. כמה שהיא בכתה.

7. הפיגוע בקו 37 בכניסה לכרמליה. 5.3.200. הכל אני זוכר משם: הגופות השרופות של הילדים והילדות. השקט המחריד. ההלם של הסובבים. זוכר שדיווחתי על הפיגוע עוד בדרך למקום. "הבן שלי ראה את האוטובוס עף באויר", סיפר לי חבר של אבא. הוא לא היה צריך לומר יותר. ואחרי הפיגוע, ההלויות.

קברים של ילדים. הלויות בבתי קברות יהודיים וגם לא יהודיים. למשל, אביגיל לייטל, ממשפחה נוצרית בפטיסטית. זוכר את השירונים שחולקו בהלויה. את הקהל שישב על כסאות פלסטיק ושר שירים. "איך אפשר לשיר שירים כשקוברים ילד?", שאלתי אז. כמו הרבה שאלות שנותרו לא פתורות.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!