היום לפני עשור: טבח בני משפחת פוגל • צפו
במלאות עשור לטבח חמשת בני משפחת פוגל ביישוב איתמר, ב'כאן 11' קיבצו את קטעי הארכיון המצמררים מליל הרצח, הלוויה המזעזעת וההספדים המרטיטים • צפו
- קובי בורנשטיין
- כ"ז אדר התשפ"א
- 2 תגובות
זה קרה לפני 10 שנים, בליל שבת, ו' באדר ב' תשע"א, התאריך הלועזי כמו היום - 11.03.2011, חדרו זוג מחבלים נתעבים, אמג'ד וחכים עוואד, ליישוב איתמר, שיספו את גרונם של יואב פוגל בן העשר, אלעד בן הארבע והדס בת החודשיים. לאחר מכן רצחו גם את הוריהם אודי ורותי ה' יקום דמם. האחים רועי וישי ניצלו כיוון שישנו בחדר הסמוך והמחבלים לא הבחינו בהם.
לאחר כשעה חזרה הבת תמר, אז בת 12, לבית לאחר ששהתה בפעילות כיתתית, וגילתה את הזוועה.
בהלוויה שהתקיימה ספד אביה של רותי ואמר "ריבונו של עולם, קח את הצער שלנו כפרה, נתנו לך הרבה". הרב הראשי לשעבר ישראל מאיר לאו אמר לבת הגדולה תמר, כי היא נותרה האם של שני אחיה שנשארו בחיים. כעבור חודש נעצרו שני הרוצחים מהכפר עוורתא, ונגזרו עליהם 5 מאסרי עולם.
במסגרת התכנית 'היום לפני' ב'כאן 11', אספו את הקולות והתיעודים המצמררים מאותם ימים ושידרו אותם במלאות עשור לאותו טבח מזעזע.
כזכור, בפרויקט מיוחד שפורסם לפני כחודש ב'ידיעות אחרונות' דיברו הורי אמם של שלושת הילדים שניצלו, טלי ויהודה בן ישי אצלם הם מתגוררים בירושלים, על ההתמודדות, הכאב והניצחון.
"עשור זו בהחלט מדרגה נוספת בזיכרון", מספר הרב יהודה בן ישי, "מצד אחד יש פרספקטיבה, מצד שני אנחנו מרגישים שחזרנו קצת לנקודת ההתחלה. כמו בספירלה, אנחנו נעים בזמן ומנסים לתפוס משהו מהזיכרון, להשתנות ולהתגמש איתו. הילדים התבגרו, וגם התודעה וההבנה שלהם. בהתחלה הם פעלו בצורה אינסטינקטיבית, היום יש להם יותר אוויר, יותר יכולת להסתכל אחורה. להתבונן במקום שבו הם נולדו וגדלו. זה סימן טוב, כי זה אומר שיש להם גם מספיק ביטחון, שהם מסוגלים להגיד: 'היה לי בית, הייתה לי משפחה, היו לי הורים', להבין מה איבדתי, ולומר בקול רם: עכשיו אני רוצה להבין את זהותי. את שורשיי. מה קיבלתי? מה הייתי רוצה להמשיך לקבל מהם? מה אני עושה עם מה שקרה לי?"
"אלו שאלות שמנוסחות רק עכשיו. הפרספקטיבה של העשור איפשרה את זה. לפני זה הכל כל כך כאב, הפצע היה חשוף ומודלק, ולכן היו חלקים מעורפלים. היינו בתוך הסערה והיינו צריכים לשרוד. היום אנחנו עסוקים במשמעות של האירוע. יכולים להישיר אליו מבט.
תמר פוגל, הבת שגילתה את הזוועה, בת 22 היום, סטודנטית לעבודה סוציאלית באקדמית ירושלים. גרה בדירת שותפות.
רועי, תלמיד כיתה י"ב בישיבת מצפה רמון, אוהב לנגן ולשיר, מוזיקלי מאוד. כיום הוא מחפש מסגרת קדם־צבאית.
"רועי מדבר לא מעט על החשיבות של הזיכרון הציבורי", מספר סבא חיים, "יש ויכוח בתוך המשפחה על הנושא הזה, כי בשביל חלקנו, הדגש צריך להיות על המרחב הפרטי. וזה מובן. אבל רועי רואה בהורים שלו דמויות בעלות משמעות לעם ישראל".
"בבר־המצווה של רועי לפני כמה שנים ראינו אותו רוקד וקופץ ושמח ושר", אומר סבא יהודה, "וזה היה רגע גדול של נחת. בתוך כל הקושי, הבנו שהנה, יש אושר ויש צחוק ויש חיים. ושאנחנו בכיוון".
הבן הצעיר ישי, שהיה אז בן שנתיים, יחגוג בר מצווה בעוד כמה חודשים. כל זיכרונותיו מההורים ומהאחים שנרצחו מורכבים מסיפורים ומתמונות.
"האחים הגדולים לוקחים חסות על האח הקטן", מספר סבא יהודה. "הם בוגרים מאוד, אחראים מאוד. ויש להם אכפתיות מאוד גדולה אחד כלפי השני. זה משהו שקשה לתאר".
הוספת תגובה
לכתבה זו התפרסמו 2 תגובות