מסע חוצה גבולות למתמודדים עם בריאות הנפש

חיבור ישיר לעולם בריאות הנפש, בין אם אלו מתמודדים, רופאים, חברים, רואים כמו אומנות שדרכם ניתן להמחיש את כאב האדם והתמודדותו ועליהם קוראים יקרים אתן הצצה, אכתוב ואראיין אנשים שלא רק חולמים בלילה, אלא גם ביום ואף מעיזים להגשים מהפכה, כי העתיד הוא פרי ההיסטוריה של ההווה המתהווה בזמן אמת.

ועכשיו בנימה אישית

אני כותבת לכם הקוראים מעבר לגבול שלי ועל הגבול הדק שעליו אני הולכת, בין זהות, התמודדות, מקצוע בסטיגמה.

התרגלנו ברוך ה' כן לדבר על מחלות, הפרעות טראומה ובכלל מי שחי כאן במדינת ישראל מלומד בפחד ממלחמות ובצורה כזו או אחרת חווה חובה ונקווה שלא יחווה.

אז מטרה אחת, בשנים האחרונות, לאט לאט ובצעדי ענק נכבשת אל יש מטרה אחת, שהיא הקשה מכולם, 'הסטיגמה' לא על המחלות אלא על החולים.

שלא פעם במקרים שונים כאשר יש אי הסכמה בין מטפל למטופל, לרוב יקשיבו לדעת המטפל שהרי הוא יודע והוא מבין והוא המציאותי ואילו המתמודד לא ממש מבין את מצבו ואכן יש מקרים ויש מקרים, אך לצערי, לא הופתעתי יותר מדי, שדווקא המציאות והשימוש והניצול לרעה מגיעים דווקא מאנשי הצוות ומפנים לא פעם נגד המטופל את חוסר המקצועיות, ההתאמרות שלהן, כי זו מילה נגד מילה, הרי אם החולה לא מבין את מצבו, איך בכלל הוא יכול להביע דעה, אך לא הדבר

יש מחלות שונות, הפרעות שונות, למצבים שונים, ואין סתירה וברור הדבר שהאדם יכול לחשוב צלול גם עם נפשו סוערת ובוערת שהרי לא כל הזמן הנפש סוערת וגם אם כן, לא תמיד זה סותר את החשיבה, אך לצערם של רבים מעדיפים לא פעם דווקא הפסיכיאטרים שפוגשים את הפציינט בין חמש לעשר דקות, מחליטים ולא פעם שוללים את דעת המטופל.

גם אנשי מקצוע כמו סוציאלים המשתלחים, מעליבים ולרוב ידם על העליונה הרי תמיד ניתן לומר המטופל מפרש את המציאות באופן רגשי.

בשל כך מתמודדים רבים מבינים שהמהפכה תגיע מהם! כי מי קרוב אל כאבנו כמונו הרי שאדם קרוב אצל עצמו, לכן עלינו להתחיל במלאכה וביחד שאר הגורמים בחברה ישתנו, כוח עזר שישפיעו ולמרות שאין עלינו המלאכה לגמור אין אנו רשאים להיבטל ממנה.

אז היום אתחיל במשהו כללי יותר אך מאוד פרטי מהרהורי ליבי ומתחושותיהם של מתמודדים רבים.

תסתכלו עלינו פעם אחת לא בגובה העיניים, תעזו לרדת קצת יותר נמוך, מגובה הלב, אולי חוץ מללמוד עלינו  תשאלו אותנו איך זה לחיות עם, כי אנחנו לא אנשים חולים אלא אנשים שחיים עם מחלה, במקום ללמוד עלינו תלמדו אותנו ומאתנו, אולי נחדש לכם משהו

כי אנחנו לא זקוקים לרחמים אלא לתמיכה, לא לשפיטה אלא להבנה, כדי שלא נמשיך להיות פרחים דהויים בגינה, אלא אנשים עם חלום עם צבע ומשאלה

כך שאנו שוכחים את שמנו, אנא הזכירו לנו זהותנו כבראשונה, כי אתה זה אני ואני זה אתה

מאת: נילי גינגולד אלשיך, משוררת ואמנית

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!