חינוך שהפך למציאות: הבת עמדה תחת החופה צנועה ויפה
את חוויות החיים שאנו חווים לא נצליח להעביר ולעולם זה לא ירגיש כבמציאות | אפרת ברזל בטור מרגש על חתונת ביתה, על ההתרגשות והציפייה לראות אותה עומדת שם תחת החופה, בת יעקב צנועה ומחונכת, החלום שלה התגשם
יש תנועה.
תנועה של המערכת הפנימית שלנו מהרגע שבו אנו חווים חוויה חזקה (אני מכוונת לחוויה טובה) אבל הדברים נכונים גם לחוויה קשה.
יש תנועה מהרגע בו אנו חווים חוויה ועד הרגע בו אנחנו מתחילים לעבד אותה בתוכנו. לקלוט אותה, להבין מה קרה שם, לזהות את החושים שהשתתפו בה, למצוא פירושים משלנו לסיטואציה העוצמתית ולבסוף, לבסוף למצוא את המילים הנכונות שיעזרו לנו לדבר אל האחרים, להסביר להם,
לנסות להסביר להם, אם נרצה, להסביר מה קרה שם, מה ראינו, מה שמענו, מה הרגשנו, מה בכינו. מילים תמיד יצמצמו את הסיטואציה, כמה דרמטיות שלא נהיה.
אין, פשוט אין, אפשרות במלל, לתאר את כל מה שהתנקז ברגעי החוויה ההיא. כל מה שתספרי אחרי, יהיה שונה. וזה מה שאנחנו עושים רוב החיים.
חווים, מעבדים, ומדברים. חווים, מעבדים ומדברים. נזכרים, חווים במעט שוב, ומדברים, הפעם דרך הזכרון.
איך אני אמורה להסביר את ההרגשה שיש ברגעים האלה תחת חופה הפעם, בפעם הרביעית בחיי. אני בורחת רגע אל כיסא הכלה של הבת שלי. הכי קל זה לברוח עכשיו אל החומר.
היא מחונכת, היא זורמת, היא ביקשה כיסא כלה, ספסל גינה לבן מעץ, מסורת שהתחלנו כבר בחתונה הקודמת, שם שימשה ככיסא כלה נדנדת גינה מקורות עץ לבנים, שיום אחרי נחתה נחיתה רכה אצלנו בחצר בצל אילן פורח, גם בלי שבאו אורחים להתארח, אז עכשיו אמרנו שנלך על ספסל גינה לבן, כריות לבנות, ואני הצעתי שבזכות שהכיסא יושב על הגג ממש מול בית מקדשינו,
שם החתונה, הכותל מציץ, כיפת הזהב, נישאר באותו נושא אתני, ונקשט אותו משני צדדיו בשני עצי זית. זהו. מינימליסטי. נקי.
ונסעתי למשתלה של עצי פרי, אמרתי לקרן המוכרת, "שלום, אני צריכה בבקשה שני עצי זית, שתולים בתוך שני עציצי חרס ואני צריכה בבקשה שישלחו אותם ביום זה וזה של חודש אדר לבנין מול הכותל.
קרן דווקא אהבה את הרעיון, ניר, הבוס שלה אמר, שאף אחד בעולם לא ביקש כזו בקשה מוזרה לכיסא כלה, חוץ מאיש העסקים 'תשובה',
ואני אמרתי להם, "אה, אני והעסקים של תשובה זה אותו דבר". בחיים לא עשיתי עסק אחד בחיי, כן? בכל אופן אחרי הסתובבות במטעים סביב המשתלה, קרן הציעה לי עץ אחר, קל יותר, יקר פחות, "דומה, ממש דומה במראה", לדבריה.
היא הציעה לי; עץ פיג'וייה. "יהיה הרבה יותר קל להוביל אותם לכותל, את שתי הפיג'ויות שלך",
אמרתי לה שאני אחשוב. וחשבתי. אני ממש מתנצלת פיג'וייה, אבל עם כל הכבוד לך, את בחיים לא תהיי זית.
בחיים יונה לא תיקח עלה שלך במקורה, הסיפור כבר סגור, ואני לא בטוחה מה יהיה על בניך השתילים שסביבך.
אני רוצה זית. וזה מה שהיה. כותל. עץ זית. חופה. ילדה.
הכל התנקז לי שם כמו מיץ פטל של עם. אני לא איזו מסורתית מארצות הברית שמתלהבת מאירוע ברובע היהודי.
אני בעלת תשובה שמתלהבת. מהכל. הכל התנקז לי שם במקום הקדוש הזה, מתחת לחופה שסבתא של החתן בידיה רקמה.
בית המקדש ו"אני נוגע באבני הכותל", הכל נהיה לי סלט פירות של איפור ודמעות.
כשהכלה הזו נולדה, כבר היינו בתשובה. עדיין לא היתה ביננו הסכמה ברורה על חינוך ושיטה. ואני זוכרת שהיתה מגיעה אלינו בת יעקב אחת, בת של חברים, צנועה, מנומסת, עזרה לנו עם הילדים בבית.
יום אחד היא סיפרה שהיא התארסה, והזמינה אותנו לחתונה שלה. עמדנו שם שנינו אולם בני ברקי, מתחיל ב-ו'. החופה החלה.
הכל היה טהור, היא היתה יפה, השמלה שלה היתה צנועה, החתן הצדיק שלה עם הכובע, התבונן בה בהערצה. ראיתי תוך כדי חופה שבעלי מתרגש גם. חושבת שהיתה גם לחלוחית.
במכונית, אחר כך, שאלתי אותו "היית רוצה שהתינוקת שלנו, שרק עכשיו נולדה, גם תתחתן ככה בקדושה, צנועה, במבט של הערצה?" "מאוד", הוא ענה.
"אז בשביל שזה יקרה, צריך לחנך אותה בבית יעקב, בסמינר, לשמור עליה רוחנית, לגדל בקדושה. אתה רוצה כזאת חופה?" "כן. מאוד" הוא ענה.
ועמדנו שם השבוע, עם התינוקת שלנו, מתחת לריקמה,
מתחת לשמיים של הצהריים, עקבתי במבטי אחרי יונה צוצלת שעפה לה במסלול, מהכותל אלינו, עמדה שם ילדה שלנו, צנועה, יפה והחתן, החתן הסתכל עליה עליה בהערצה, שכינה שם שרתה.
הוספת תגובה
לכתבה זו התפרסמו 4 תגובות