הזוגות מתחננים: "תפסיקו לרחם עלינו"

בשנתיים האחרונות, טוב, אולי קצת יותר, בימי ראשון בבוקר, אני מקליטה ב"קול חי", את התוכנית שלי "עומקא דליבא". אני אוהבת אותה מאוד. תוכנית של שיח נשים. צדיקות. מעניינות. בדרך כלל כאלה שעברו דרך.

אוהבת להיכנס לעצמי ללב, אוהבת להכיר את האחרת - זו שיושבת איתי באולפן לראיון של אותו שבוע, אוהבת לטייל גם בלב שלה. כשמח פוגש מח אחר, כשלב פוגש לב אחר, משהו קורה ביניהם. נשים, תמיד יש להן  איך ללמוד מהאחרת.

מחר, שקט, סוד, בגלל שפורים, והיפוכים, מישהי אחרת תראיין אותי, בתוכנית של עצמי. פתאום, כשאני יודעת שלא כמו שבכל שבוע, לא אני אשאל את השאלות, אלא ישאלו אותי, זה נראה לי מפחיד נורא. מאתגר הרבה יותר,

במיוחד שאני יודעת מי תהיה זו שתשאל, היא אחת שיודעת לשאול, אמאלה. בכל שבוע, כשאני מסיימת את השידור, אפרים דוד, מהרדיו, מעלה את התוכנית לאתר. אני אומרת תודה, ואיזה יופי.

כמה לפעמים אנחנו חושבים, שאנחנו מכירים את מי שעמו אנחנו עובדים, חשבתי שאני יודעת את אפרים ותהילה, באה בבוקר ו"מה קורה, ומה נשמע",

אבל את בכלל לא יודעת. טוב, מרגע זה, אני נוטשת את המקלדת, ופורשת בפניכם את זה:

אתם כבר תבינו לבד, מה אפרים דוד השבוע כתב: "יום אחד, לקראת החגים, החלטתי לכתוב מאמר "בעילום שם" ששיקף תחושות של זוג שמצפה לילדים והקושי שהוא חווה, בעיקר באירוע של אנשים אהובים,  שלא יודעים איך להכיל את הסיטואציה ואיך לנהוג ליד "הזוג הזה". לא היה לי זמן להתעסק עם הכותרת וביקשתי מאחד החברים שיטפל בזה.

הכותרת שהוא הוציא הייתה משהו בסגנון "זוג חשוך ילדים במכתב נוגע", או משהו כזה. אז, באופן מפתיע ועם קורטוב של התקוממות, התפנה לי זמן, המון זמן, וניגשתי לנסח כותרת הולמת. אני חשוך ילדים? אנחנו חיים בחושך? איפה מדליקים את האור? לא התחברתי להגדרה הזו. נזעקתי כלפיה. שיניתי את זה ל: "אין לי ילדים, עדיין, בבקשה אל תרחמו עלי".

אבל באמת, מאוחר יותר בציר הזמן, תהיתי עם עצמי מתי אנחנו עוברים לקבל את הטיקט הזה? מתי זה הופך באופן רשמי? רגע, מה זה אומר זוג חשוך ילדים? כאילו קמים בבוקר ואומרים: "אוי אנחנו חשוכי ילדים"? איפה זה אמור לתפוס אותי?

עכשיו, ב"ה בחגיגת יום הנישואין השביעי ועם הכניסה לשנה השמינית שלנו, כן ירבו, אמרתי לעצמי שהגיע הזמן להדליק את האור לכל החשוכים שנותנים הגדרות חשוכות לזוגות בסטטוס מצפים.

אני זוכר איפה ישבנו. זה היה ספסל בטיילת של נתניה, היתה שקיעה ודיבורים של שני ילדים שחשבו שהם מבינים משהו (טוב, היא כן הבינה). דיברנו על ההשפעה של הטיפולים על החיים. אני, כמו תמיד, ברוך השם, אמרתי לה שאני לא מרגיש השפעה של הטיפולים על החיים ואני מרגיש שהסרטן לחלוטין מתרחק, תודה לא-ל.

לשנינו חלפה במחשבה השאלה על הסיכוי לילדים. ואני, שהכרתי כבר חבר או שניים שב"ה סיימו והקימו בית בישראל וחובקים כבר זאטוט או שניים, אמרתי לה שאני לא חושב שיש בעיה. חושב שיודע משהו. סליחה, בטוח שיודע משהו. בדיעבד אני יודע שהיא כן בדקה את זה וחשבה על ההשלכות. בדיעבד אני יודע שכשהיא אמרה את ה"כן" המפורסם, היא לקחה בחשבון את הסיפור. כזו היא, גדולה מהחיים.

פסענו לחופה, עברנו כמה בתים, ולא הרגשנו שמשהו דוחק בנו עד שהרגשנו מוזר קצת. היא רצתה שנלך לבדיקה, קצת חששתי בהתחלה מכל הסטורי, אבל מהר מאד מצאנו את עצמנו, בסבב של בדיקה בסיסית, אחת יותר מעמיקה ואחת יותר מעמיקה מהמעמיקה הקודמת ועוד המלצה למעמיקה עוד יותר. קיצער, הבנתם את הכיוון.

כמובן שברקע יש את מספרי הסגולות למיניהן (אני לא מזלזל), את חסרי הטאקט (קצת פחות לא מזלזל), את אמני המבט (טוב, בהם אני כן מזלזל. קצת) ואת התחושות שמלוות אותי, אותה – אותנו.

אבל דבר אחד עודנו מחזיק אותנו מהרגע הראשון – הידיעה שבורא עולם עושה הכל טוב והכל לטובתנו. ההבנה שגם אם אנחנו לא מבינים מה עובר עלינו, יש מי שיודע בדיוק מה טוב עבורנו. יודע לדייק את המינון, יודע לשלוח חיוכים כל הדרך. כשיודעים את זה – מרגישים את זה. כשמרגישים את זה – הדרך הרבה יותר קלה ומדויקת.

ויש את העניין ההוא של ללמוד להעריך. להסתכל על מה שיש ולהגיד תודה. לראות את חצי הכוס המלאה ולהרגיש שהיא עוד רגע נשפכת. אז גם אם יש נקודה של חושך בדבר אחד, יש הרבה אור באינספור נקודות אחרות.

ובכן, אנחנו נכנסים לשנה השמינית בה אנחנו ב"ה יחד, אוהבים, מאושרים, זוכים למשפחה וסביבה אוהבת. וכן, אנחנו גם עודנו מצפים למשהו. שמונה מסמל מספר שהוא מעל הטבע. שבע זה סטנדרטי - שבעה ימים בשבוע. שמונה זה מעל הטבע, זה ניסי, שמונה זה חנוכה, זה פח שמן שדלק שוב ושוב ושוב. סימל שלא הטבע מכתיב את הנס אלא הנס מכתיב את הטבע.

טוב נו נכון, יש עוד דרכים שיכולתי להגיד לכם שהיום זה יום הנישואין שלנו ושתגידו מזל טוב, אבל בחרתי להאריך.

נו טוב, לפחות לא השתניתי.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!