הילדה צעקה והשתוללה והאם לא הפסיקה להרגיע - מה התברר בסוף?

סיפור לשבת

אישה שצעדה בסופרמרקט ולפניה צעדו אם ובתה בת השלוש, שישבה בתוך עגלת הקניות. כשהן עברו ליד מדף העוגיות, הילדה ביקשה עוגיות והאם אמרה: "לא!"

הילדה התחילה ליילל ולצעוק ולהקים מהומה, אך האמא שמרה על שלוות רוחה ורק אמרה בנחת: "או-קיי טליה, נשארה לנו רק עוד חצי שורת מדפים של עוגיות, תיכף נסיים כאן, אל תתרגזי, רק עוד טיפה". הן סיימו את שורת העוגיות והמשיכו הלאה, תוך דקות הגיעו לשורת המדפים עמוסי הממתקים. הילדה החלה לצעוק ולדרוש ממתקים. האמא סירבה לקנות לה.

הילדה התחילה לרקוע ברגליים ולהשתולל, אבל האמא לא איבדה את העשתונות: "די, טליה, די, אל תתרגזי. לא נשאר לנו עוד הרבה. עוד שתי שורות ואנחנו מסיימות את הקניה. תהיי סבלנית, רק עוד טיפה".

 כשהגיעו אל הקופה כדי לשלם על המצרכים, נתקלה מבטה של הילדה במסטיקים הצבעוניים והיא דרשה בתוקף מסטיק, כשאמה השיבה בשלילה, עשתה שם הילדה סצנה קולנית של בכי וצעקות והאמא דיברה בקול רגוע ושקט:

" טליה, לא להתרגז. אנחנו תכף מסיימות כאן, חמש דקות ואנחנו בחוץ ואז ניסע הביתה ותוכלי ללכת לנוח".

האמא סיימה לשלם ויצאה מהסופרמרקט אל מכוניתה, האישה הלכה אחריהן והיתה עדה לכל שהתרחש. היא יצאה לעברן ופנתה לאם:

"תסלחי לי גברתי, לא יכולתי שלא לשים לב כיצד שמרת על קור רוחך, אני חייבת להחמיא לך על הדרך שבה התנהגת עם טליה הקטנה".

נתנה בה האם מבט מחויך ואמרה: "לקטנה קוראים רעות ... אני זו טליה ".

נקודה למחשבה

סבלנות. כמה חשוב שנדאג "להטעין" ולמלא אותו. סבלנות היא היכולת שלנו לשמור על "איזון", תחת מצבים מלחיצים ומכעיסים. לא להתייאש כאשר יש עיכוב או פער בין מה שאנו רוצים שיקרה לבין מה שקורה בפועל ולמצוא דרכים יצירתיות להתמודדות.

בסבלנות יש חמלה, קבלה והבנה כי היא מאפשרת לנו להתבונן על הצד השני ולהבין שהוא מגיב מתוך נקודת המבט שלו והיא לא נגדנו. ולנו, יש רק ייכולת לבחור איך להגיב.

הלל הזקן היה "סבלן גדול"- הוא היה אומר שמי שבוחר לעצבן שיעצבן, אני בוחר לא להתעצבן. כי זו בחירה שלנו אם לקחת את "מתנת" הכעס, או החוסר סבלנות של מישהו אחר.

"לא פשוט להיות פשוט אבל בפועל הכל פשוט"

סבלנות היא כמו מיכל שיכול להתרוקן ברגע אחד.

תהיו מודעים להטעין את "מיכל הסבלנות", כדי שתוכלו להתמודד ולהתנהל טוב ורגוע יותר מול החוויות של החיים. וגם אם אתם עסוקים ועמוסים אין זה תירוץ להיות חסרי סבלנות כלפי אחרים.

פרשת השבוע פרשת כי תישא

בפרשת כי תישא מופיע חטא עגל הזהב.

משה מקבל את לוחות הברית ופונה לרדת מהר סיני, אך בני ישראל הממתינים לו זמן רב מתייאשים "וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר" ופונים אל אהרן הכהן בדרישה: "קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו, כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו".

חוסר הסבלנות הובילה את בני ישראל לשגות. הם התייאשו והתחילו לחשוב מחשבות וסיפורים אשר הובילו אותם לחטא העגל.

ובמציאות היומיומית שלנו, כמה אנחנו ממהרים לקבל הכול כאן ועכשיו?

עד כמה אנחנו מומחים בלהסיק מסקנות, לחרוץ את גורלו של האחר מבלי לברר את כל העובדות?

סיפור זה צריך להזכיר לנו שדווקא אנחנו, כבני אדם, צריכים לקחת את החיים לפי הקצב שלהם. להסתכל קדימה ולחיות עם הזרם של התקופה בלי קיצוניות של שחור ולבן. להיות מודעים למה שקורה סביבנו, למה שאחרים עושים ולבחור איך להגיב. לשמור על איפוק ולחשוב לפני שמדברים, כי למילים ולמעשים אין דרך חזרה.

סליחה ומחילה

לפי מילון אבן שושן סבלנות היא התאפקות, שליטה ברוחו, ארך אפיים.

אחת מבין 13 המידות שמתגלות בפרשה היא ארך אפיים. ה' כעס על בני ישראל על העגל וכמעט השמיד אותם. אבל סבלנותו גברה והוא מחל להם והעניק במתנה את 13 המידות וביניהן – ארך אפיים.

'אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו' אמר הלל הזקן (פרקי אבות, ב).

גלו חמלה. כנסו לנעלי האחר, תרגישו ותחוו מה שהוא עובר. כי שום דבר לא אישי נגדכם. אנשים אומרים דברים מתוך ההתמודדות שלהם והכלים שעומדים לרשותם.

האנשים הסבלנים מדברים מנקודת מבט חכמה, כי הם מכירים את האחר ומבינים שהזמן יתקן את הטעויות שלהם וההתאפקות הופכת אותנו לאנשים חומלים, סולחים, מודעים, שמחים ומודים יותר.

וכשנהיה נאמנים לבסיס, לשורשים, לדרכי המוסר, האמונה ולערכים שלנו נוכל לאמץ שפה אחרת, 'שפת הסליחה' שבה נשים לב יותר:

למילים שאנחנו אומרים, לסיפורים שאנחנו שומעים, לפרשנות ולשיפוטיות שנותנים, נגלה איפוק וסבלנות, ניקח אחריות ונודה אם טעינו או פגענו, נגלה חמלה וסליחה לעצמנו ולאחרים, נעצור, נתבונן ונקשיב ונעשה טוב, כל יום יותר!

שבת שלום

מאת: חֶדִי חזן, מלווה ויועצת לתהליכי סליחה לשחרור כעסים

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!