טרגדיות בלתי נתפסות
''כזה שבוע עמוס בטרגדיות עוד לא חוויתי": גבאי הצדקה בטור אישי, דומע ומטלטל
שמי, יעקב כהן, אני גבאי צדקה, ומנהל את מערך הקרנות של 'קופת העיר', לאחר שבוע עמוס באסונות וטרגדיות ליבי לא עומד בזה התיישבתי לכתוב טור אישי דומע וקורע לב. על הטרגדיות שליוו אותי בשבוע האחרון, על מספר חסר תקדים של יתומים חדשים וגם על האלמנות הצעירות שמתקשרות ובוכות לעזרה • חובת קריאה
- בחדרי חרדים בשיתוף קופת העיר
- ה' אדר התשפ"א
יעקב כהן עם רשכבה"ג מרן שה"ת צילום: באדיבות המצלם
את המילים הללו אני כותב בקושי גדול, הלב כואב, מסרב להאמין, אבל המציאות מכה על פניי. מציאות עגומה ועצובה שכמותה, גם אני שראיתי דבר או שניים בחיי - עדיין לא ראיתי, והעיניים שראו כל כך הרבה פשוט לא עומדות בזה כבר, פשוט לא.
מתוקף תפקידי כגבאי צדקה וכמנהל מערך הקרנות ב'קופת העיר' אני מקבל מידי יום פניות רבות ל''ע, רבים זקוקים לישועה, רבים עוד יותר זקוקים לפרנסה, אבל כזה שבוע עוד לא היה לי, כזה שבוע נוראי עוד לא חוויתי, ותאמינו לי ראיתי ושמעתי הרבה בחיים שלי.
עזרו ל26 היתומים החדשים שזקוקים נואשות לעזרתכם>>>
בשבוע אחד בלבד, שבוע אחד של עבודה פתחנו קרנות עם עשרים ושישה יתומים, לא נתפס, בשבוע אחד עוד עשרים ושישה ילדים שחרב עליהם עולמם, עוד עשרים ושישה יתומים ויתומות שבורים ורצוצים, עוד עשרים ושישה יתומים ויתומות שלא יראו את אבא או אמא יותר.
השבוע היה שבוע קשה מנשוא, זה התחיל בטלפון על אבא למשפחה עם 15 ילדים שנפטר, המשיך לפטירה פתאומית של אברך צעיר, הרב צדוק פש שנפטר לאחר מחלה מותיר אחריו אשה צעירה וילדה בת שנתיים, ליבי כואב, תאמינו לי, עיניי דומעות, סיפורים מסמרי שיער היו מנת חלקי בשבוע האחרון.
עזרו ל26 היתומים החדשים שזקוקים נואשות לעזרתכם>>>
הסיפורים המשיכו להגיע בקצב מסחרר ה"י, וכל סיפור הוא טרגדיה בפני עצמה, את שלי אני מנסה לעשות, לעזור, להפנות ולפתוח קרן, אך יותר מזה אין לי כיצד לעזור, כאן אתם צריכים להיכנס לתמונה, לסייע ולתמוך, לעזור בכל מה שניתן בכדי שהמשפחות הללו לא יקרסו, בכדי שהם יוכלו לשרוד את התקופה הנוראית הזו.
אומר לכם משהו בנימה אישית, עד היום שמעתי על אברכים עם ילדים בכל הגילאים שנפטרו ל''ע, אבל השבוע בלבד שני אברכים צעירים, בני 24 בלבד! בשיא פריחתם נפטרו אחד אחרי השני, סיפורים כאלו פשוט קורעים את ליבי, לא מסוגל לחשוב על האלמנה הצעירה, לא מסוגל לחשוב על הילד הקטן שנשאר בודד.
אני כותב את השורות הללו ובוכה, אני עובד ובוכה, הדמעות זולגות מעיניי ללא הרף, הלב כואב, אינני מסוגל לעכל את הטרגדיות הנוראיות הללו, את השורות הללו אני כותב מהלב, מקווה שזה יכנס היישר ללבבות שלכם, שתעשו משהו, שתעזרו, שתושיטו יד.
ליבי כואב עליי, קשה לשמוע כל היום אסונות וטרגדיות, אבל בואו ותנסו לעזור, בואו ותתרמו משהו למען אותם משפחות בכדי שלא אצטרך לקבל עוד טלפון של אלמנה בוכייה הזועקת לעזרה, בכדי שלא אצטרך לשמוע על עוד יתום שנפרד מאביו הצעיר.
