פרשת יתרו; "כבד את אביך ואת אמך" | הרב מאיר אשר לוגאסי
למרות שלכאורה מצוות כיבוד אב ואם שייכת לאותן המצוות שבין אדם לחבירו, היא ממוקמת במצוות שבין אדם למקום. מדוע? ואיך ניתן לכבד את הורינו בעידן הקורונה.
- הרב מאיר אשר לוגאסי
- כ"ג שבט התשפ"א
בשנת תשס"ח הכליות של יושב ראש דגל התורה חבר הכנסת הרב אברהם רביץ ז"ל הפסיקו לתפקד. ובנוסף לקושי הבריאותי נאלץ הרב רביץ להמשיך בסדר יומו הפוליטי רב העשייה, ולשדר כלפי חוץ עסקים כרגיל. ככל שחלף הזמן, העניינים הסתבכו יותר ויותר. וכך סיפר הרב רביץ ז"ל ברגע של גילוי לב. "ראיתי שזה הולך לקראת הידרדרות, וגם הרופאים שלי לא נתנו לי יותר מדי זמן. היו לי חברים במצבי שהיו מגיעים איתי לטיפולי דיאליזה, והיום הם כבר לא בין החיים. כל ניסיונותיהם למצוא תורם כליה לא צלחו, והם השיבו את נשמתם ליוצרם. רשימת הממתינים לקבלת תרומת כליה ארוכה מאוד, וההמתנה נמשכת זמן ארוך. מי שגופו לא יכל לשאת זאת פשוט אינו בין החיים. ואני אפילו לא נרשמתי לקבלת תרומה מפאת שאלות הלכתיות קשות בנושא זה, כגון איך ניתן לקבוע את המוות של התורם גם על פי ההלכה, ושעדיין יהיה ניתן לשמור על הכליה מתפקדת". ילדיו הבינו שלא נותר לאביהם החולה יותר מדי זמן, ואם הם רוצים שאביהם ישאר בחיים, הם צריכים לתרום לו כליה מעצמם. זהו הדבר המתאים, הקל, והמהיר ביותר להצלתו. כמובן שהוא התנגד מכל וכל לרעיון, אך ילדיו איימו עליו שאם יתנגד למהלך הם ילכו לרבותיו שיכריחוהו להשמע להם.
כשהבין שאין בררה הוא נכנע והסכים למרות הקושי העצום שבדבר. "תמיד אתה רגיל לתת להם את כל כולך" אמר, "ופתאום אתה זקוק לעזרה מהם". כשאביהם נעתר לרעיון, החל להתחולל מאבק של ממש בין שנים עשר ילדיו מי יזכה בתואר. וכמה שזה נשמע משמח, הויכוח לא היה פשוט בכלל. בין ילדיו התנהל משא ומתן קשוח מאוד. משה, הבן הבכור טען שזכות התרומה שמורה לו, שהרי הוא הבכור וקודם לכל דבר. השני לבכור טען "אני ראוי יותר, שהרי כבר עברתי כמה טיפולים רפואיים הכרוכים בניתוחים שונים, ואני יודע כמה זה לא פשוט לעבור זאת. ורק אני שהורגלתי בכך אוכל לצלוח את התהליך ללא פחד וחשש. שמשון, בנו השלישי טען "לי מגיעה הזכות לתרום לאבא, שהרי אני הוא יוזם הרעיון". הבן הרביעי טען "לי מגיעה הזכות לתרום שהרי אני צעיר, וכליה של אדם צעיר היא ודאי כליה טובה יותר".
והבן החמישי והאחרון טען "אני צריך לזכות במצווה, שהכליה שלי הראויה ביותר, שאני הקטן ביותר, וממילא הכליה שלי הכי טובה". אביו ניסה להניא אותו מהרעיון, ואמר "עדיף שתוותר מראש, שהרי אתה עוד רווק, והדבר הזה יכול לפגוע לך במציאת שידוך". אך הבן ענה לו "אדרבה, אני מחפש אחת שמוכנה להיפגש עם אדם שתרם כליה, ואם היא תעדיף שלא להיפגש איתי, אני מראש לא רוצה אחת כזאת". במצב הסבוך הזה הבינו האחים שאין מוצא, ועשו מה שעושה כל יהודי שלא יודע להחליט, הולך אל הרב. ניגשו למרן הרב אלישיב זצ"ל על מנת שיכריע בויכוח, וכך פסק הרב, "משה הבכור ראוי כי לו הבכורה.
ושמשון השלישי ראוי גם הוא, מתוקף היותו יוזם הרעיון. לכן שניהם יעלו לגמר ויערכו ביניהם הגרלה". נקבע מועד להגרלה בין השניים שתערך בבית ביתו הגדולה. בהגיע המועד התכנסו שני הבנים ואביהם וערכו את הגורל. הם לקחו שני פתקים, בפתק אחד כתבו משה, ובשני כתבו שמשון, והניחו אותם בתוך כובע. הנכדה הושיטה יד לכובע, לקחה את הפתק והכריזה "משה זכה". שמשון הקטן יותר, קם וחיבק את אחיו ואמר לו "אשריך שזכית". בהגיע מועד הניתוח ניצבו שני מיטות בבית החולים זו לצד זו. במיטה אחת שכב הרב רביץ ז"ל, ובמיטה לצידו בנו הבכור. וברגע של התרוממות הרוח, פרצו שניהם יחד בשירת "כי חילצת נפשי ממות את עיני מן דמעה". זהו סיפור מרגש על כיבוד אב ואם עד כדי מסירות נפש.
בפרשתנו, עם ישראל מקבל את התורה. עשרת הדברות מחולקות לשני טורים. הטור הראשון עוסק במצוות שבין אדם למקום, "אנוכי השם אלוהיך", "לא יהיה לך אלוהים אחרים", "שמור את יום השבת" וכו'. הטור השני עוסק במצוות שבין אדם לחבירו. "לא תרצח", "לא תגנוב" וכו'. אך למרות שמצוות כיבוד אב ואם שייכת לכאורה לאותן מצוות שבין אדם לחברו, שכן היא עוסקת בכבוד בין אדם לאדם, היא נמצאת בטור הראשון השייך למצוות שבין אדם למקום. ההסבר לכך הוא על פי הנאמר במסכת קדושין ל: "תנו רבנן שלשה שותפין הם באדם. הקדוש ברוך הוא, אביו ואמו. בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו אמר הקב"ה מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני". ומבאר הכלי יקר, מה עניין דבריו של השם "כאילו דרתי ביניהם", שעל ידי שאדם יקפיד על מצוות כיבוד אם ואם, יוכל לעשות קל וחומר בעצמו. אם מכבד אני אב ואם שמהם נוצר הגוף שסופו שיאבד אחר מאה ועשרים, על אחת כמה וכמה שאכבד בוראי שנפח בי נשמת חיים שהיא לנצח נצחים.
וכך כותב 'החינוך', "משרשי מצווה זו, שראוי לו לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה לו טובה, ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה, שזו מידה רעה ומאוסה בתכלית לפני אלוהים ואנשים. ושיתן אל ליבו כי האב והאם הם סיבת היותו בעולם, ועל כן באמת ראוי לו לעשות להם כל כבוד וכל תועלת שיוכל, כי הם הביאוהו לעולם, וגם יגעו בו כמה יגיעות בקטנותו. וכשיקבע זאת המידה בנפשו יעלה ממנה להכיר טובת האל ברוך הוא שהוא סיבתו וסיבת כל אבותיו עד אדם הראשון, ושהוציאו לאויר העולם וסיפק צרכו כל ימיו והעמידו על מתכונתו ושלמות איבריו, ונתן בו נפש יודעת ומשכלת שאילולי הנפש שחננו האל, יהיה כסוס כפרד אין הבין, ויעריך במחשבתו כמה וכמה ראוי להזהר בעבודתו ברוך הוא".
ונסיים במעשה שימחיש לנו עד כמה הדברים הללו נכונים ואמיתיים. סיפר אדם העוסק בזיכוי הרבים בצפון תל אביב, ודואג למניין קבוע ולשיעור תורה באחד מבתי הכנסת היחידים שבשכונה. שיום אחד הצטרף למניין המצומצם אדם שפוגשים בדרך כלל רק ביום כיפור. אותו אדם התפלל איתם מנחה ונשאר גם לשיעור תורה ולערבית. "בתחילה חשבתי" סיפר בעל המעשה "שאולי יש לו יארצייט, אך הדבר חזר על עצמו גם למחרת, וגם בכל הימים הבאים. ומאז בכל יום הוא מגיע ומשתתף בתפילות ובשיעורים. ערב אחד, כשכולם הלכו לבתיהם ונשארתי שם איתו לסדר את בית הכנסת, שאלתי אותו מה גרם לו לשנות את אורח חייו ללא כל סיבה הנראית לעין. וכך ענה לי אותו אדם "כששמעתי על הילדים של הרב רביץ ועל המריבה ביניהם מי יזכה לתת לו את הכליה שלו, הבנתי כמה אני רחוק מכיבוד אב ואם, וכמה ילדי רחוקים, והחלטתי לטעום מהאור".
בשנה האחרונה, ילדים להורים מבוגרים התלבטו רבות מה נכון וכדאי לעשות במגבלות החוק והבריאות, על מנת שמצד אחד לא יזיקו בריאותית להוריהם וידביקום בשוגג חלילה כמו שקרה לא אחת, ומצד שני איך בכל זאת יכבדום כראוי וכמגיע להם. האתגר הזה מחייב אותנו למצוא את הדרך המתאימה והבטוחה לכבד את הורינו המבוגרים, ולתת להם הרגשה טובה גם בזמן ריחוק חברתי. כל אחד יודע מה אפשר לעשות על מנת שלא תחמוק מידיו מצוות כיבוד אב ואם גם בזמן מאתגר זה. השם לא מבקש מאתנו לוותר על אברים בגופנו למען הורינו, אך כן דורש מאתנו להחזיר להם ולו במעט ממה שנתנו לנו כל חייהם. אסור לנו להימנע מלכבדם כראוי להם בתואנה שאנו חושבים על בריאותם. ונזכור דבר חשוב מאוד, כל רגע במחיצתם הוא רגע חשוב שלא יחזור.
שבת שלום
הרב מאיר אשר לוגאסי
אשדוד, כפר סבא.
הוספת תגובה
לכתבה זו טרם התפרסמו תגובות