הרב שאול יורוביץ': הפער בין ההכרה ללב

שתי הסוגיות המרכזיות בפרשתנו מתארות ב' גישות הפוכות בהתקרבות האדם אל ה', מחד בראשית הפרשה אנו קוראים בהרחבה את עצת יתרו למשה למנות שרי אלפים שרי מאות וכו' בכדי ליצור הדרגתיות בסדרי הוראת החוקים והתורות כאשר רק "אֶת הַדָּבָר הַקָּשֶׁה יְבִיאוּן אֶל משֶׁה וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפּוּטוּ הֵם", סדר זה מתאר התקרבות מדורגת ורב שלבית בדרכו של האדם אל ה'. גם מבחינת הממונים יש ביניהם דרגות רבות משרי עשרות ועד שרי אלפים.

לצד זה בהמשך הפרשה אנו קוראים על המעמד הנשגב ביותר שעם ישראל זכה לו אי פעם "מעמד הר סיני", מעמד זה מתבלט בכך שכל אחד מישראל מגדול ועד קטן כולם שמעו את שתי הדברות הראשונות 'אנכי' ו'לא יהיה לך' מפי הגבורה. זה מבטא את ההיפך המוחלט מעצת יתרו, כולם שווים לפני ה'.

ב' גישות אלו לא רק שאינן סותרות זו את זו, אדרבה הן משלימות זו את זו, מחד בהרגשה הפנימית על האדם לחוות קשר אישי בלתי אמצעי בינו לבין קונו, עליו לדעת שהוא חלק אלוה ממעל ממש, וה' מדבר אליו בייחוד, לצד זה בסדרי העבודה המעשיים, העבודה היא הדרגתית, על האדם לקבל את העיקרון שהצמיחה וההתקדמות הרוחנית היא איטית ועליו לייקר כל תנועה קלה במסע הגדול המתפרס לאורך כל ימי חייו.

לכן שתי סוגיות אלה נכתבו כפרשה אחת, הן משלימות את התפיסה הכוללת של האדם את עבודתו הרוחנית. זו גם הסיבה שמיד לאחר מתן תורה בני ישראל אומרים למשה "דַּבֶּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת", הם מבינים שלצד הכרת גודלה ועוצמתה האינסופית של נשמתם שמתבטאת ביכולתם לשמוע את דבר ה' ללא שום אמצעי, הם זקוקים גם לעבודה הדרגתית ואין סתירה בין הדברים.

בתוך האדם עצמו הבחנה זו מתארת את הפער בין המוח ללב, קליטת המוח אינה הדרגתית, היא ישירה, ההכרה איננה תלויה בזמן, בבת אחת יכול האדם לדעת ידיעות חדשות רבות. מובן שהחלק הרוחני העיקרי השייך למוח היא לימוד התורה וידיעתה.

לעומת זה עבודת הלב שהיא תיקון המידות היא עבודה לאורך זמן, אין בכוח האדם לשנות תכונה מולדת או נרכשת בין לילה, זוהי עבודה הדרגתית הנעשית לאורך זמן. על זה נאמר "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ" העבודה העיקרית היא ההשבה אל הלב, הידע עצמו אינו פועל על האדם ללא עבודת הלב.

בשתי חלקי פרשתנו ניתן לראות גם הבחנה זו, "מעמד קבלת התורה" שבו קיבלנו בבת אחת את השכל האלוהי שהיא התורה, קדם לה עבודה הדרגתית רבה שעיקרה היא תיקון המידות, מיד אחר היציאה ממצרים נצטוו ישראל לספור שבעה שבועות שמבואר בכל הספרים שאלו ימי תיקון המידות, ולקראת סיומם על ראש חודש סיוון נאמר ויחן שם ישראל 'כאיש אחד בלב אחד', מכוח עבודת ימי ספירת העמר זכו לתיקון הלב.

דבר זה בולט גם בפרשת 'ואתה תחזה' במינוי שרי האלפים וכו', מדהים לגלות שהתכונות הנדרשות מהם אינן כישורים שכליים וכדומה, למרות שנתמנו לשפוט ולדון בין איש לרעהו, כל הנדרש מהם הוא מידות טובות – תיקון הלב, כך כתוב: "וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת"

תכונות אלו שהם אמת יראת אלהים ושנאת בצע, מבטאים את עיקר עבודת האדם. כאשר הלב מתוקן, או אז בוודאי בקלות רבה מגיעים גם לידיעה והכרה שלמה.

לתגובות והערות [email protected]

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!