השכן החילוני גרם לי להבין: והמשכיל בעת ההיא ידום

נגיף הקורונה מתחילתו, לא היווה רק סכנה בריאותית, אליו לוותה - בעידודם של חלק מהפוליטיקאים ואנשי התקשורת גם סכנת השנאה לדת ולמסורת. באורח פלא הסגרים 'נפלו' בדיוק על מועדי החגים, זכות ההפגנה קודשה יותר מזכות התורה והתפילה. ובכלל אורח החיים החרדי הצפוף והמתקהל גרם להדבקה נרחבת יחסית, יחד עם המחקרים שהראו כי הזקן מונע את יעילותה של המסכה. בקיצור, התחלואה הרקיעה שחקים ויחד איתה גם מפלס השנאה.

מידי ערב 'שוחטים' את הציבור החרדי באולפני התקשורת, דמנו הותר. נהגי מוניות אינם עוצרים לבעלי חזות חרדים, רופאים אינם מעניקים טיפול כראוי לבעלי חזות חרדית. לשיא הגיעה השנאה כעת בצל הגל השלישי והמהודק.

אזרחי ישראל כמו עוד מיליונים רבים בכל רחבי העולם, זקוקים לפורקן לזעמם הגדול לנוכח המצב. הזעם מובן, מדובר באובדן עשתונות, העתיד מעורפל, כולם יחד מחפשים את האשם. את מי יוכלו להעמיד אל עמוד הקלון.

במדינת ישראל בעידודם כאמור של חלק מהפוליטיקאים ואנשי התקשורת, וכן, אולי גם סייעו לזה נערי שוליים וקיצוניים, נבחר המגזר החרדי כ'שעיר לעזאזל' של כל תחלואי המערכת בישראל.

המשטרה - כמו כל אדם - מושפעת מהתקשורת המושפעת מהרייטינג, רייטינג שצובר תנופה לאור החיפוש של הציבור אחר האשמים, ובכך הובילו את כולם לרחובות בני ברק לפיצוץ מערכת היחסים העדינה והמורכבת כל כך. המראות הנצפים שם עוד ייכתבו בספרי ההיסטוריה של מדינת ישראל. אגב, כמו תמיד, החרדים הם אלו שישרדו לתאר את אשר התרחש.

אפשר היה לכתוב על חברי הכנסת והעסקנים, נציגי הציבור החרדי, שקולם אינו נשמע, בטח לא בווליום בו הוא היה אמור להישמע.

אך מנגד, מה לנו כי נלין עליהם. הם בחוסר אונים מוחלט, נתונים בין הפטיש לסדן. בין ההוראות ההגיוניות והנתונים הקשים, לנוכח ההסתה וההתפלשות בכל הפרה בודדת על יד התקשורת. כן, שוב התקשורת, המגדירה צל הרים כהרים, לרעתנו, תמיד.

אפשר היה לכתוב על המשטרה, האשמה בחוסר הרגישות, בהתנהלות כמו טרקטור במגרש מכוניות יוקרה, כמו אריה רעב בחדר תינוקות. תוך יצירת מדיניות של איפה ואיפה, אכיפה בלתי שוויונית ובלתי מתקבל על הדעת.

אך מנגד, מה לנו כי נלין. המפקדים מושפעים מהתקשורת, ומהפוליטיקאים המדרבנים אותם לפעול נגד הציבור, שמצידו מתקומם, וכך חוזר לו הגלגל.

אפשר היה לכתוב על נערי השוליים המוציאים את דיבתם של בני היהדות החרדים רעה. המשחיתים רכוש, ואינם מתחשבים לא בחיי אדם ולא באיכות חיי התושבים והשכנים.

מנגד, מה לנו כי נלין על נערים שלא שפר עליהם מזלם, נערים שנסיבות החיים בכלל, והשנה האחרונה בפרט, רק מדרבנות אותם לצאת ולפרוק את זעמם על העצים ועל האבנים, ללא חשיבה על ההשלכות הנוראיות.

אפשר היה לכתוב על התקשורת, זו המחליאה והחולנית, המציצה ומדווחת באופן כה מוטה וחד צדדי לרעת תושביה החרדים של מדינת ישראל, החל ממיתוג הציבור החרדי כמפיץ מחלות, וכלה במצמוצי עיניים וקמטוטי מצח בסבר פנים חמורות, נגד המשטרה שאינה אוכפת את ההנחיות נגד המגזר החרדי.

אך מנגד, מה לנו כי נלין. כלי התקשורת חיים מרייטינג, וכאמור, הציבור מחפש את האשם, הכי קל, כך כבר הוכח לאורך כל ההיסטוריה, להדביק את כל העוולות באנשים המוזרים האלו עם המעילים בקיץ, העומדים בחורף לחפש את הירח בינות לעבים.

הבוקר, יצאתי מהבית, עצרתי ליד שכני המשפץ את גינתו, הוא עמד שם יחד עם מנהל העבודה, שניהם יהודים לא חובשי כיפה, עדיין. שכני המכיר אותי שמח לעברי וברכני לשלום, מנהל העבודה שלצדו נחרד, וסימן לו שיתרחק ממני, אני חרדי, אסור להיות בקרבתי.

השכן לא התבלבל, תפס מרחק ממני וסיפר לי בדאגה על הלוויה בה השתתף אתמול, של חברו נהג מונית, שלמרות שלא לקח חרדים, נדבק בנגיף, ומת.

אמרתי לשכן שלי בתגובה: "אני מבין אתכם". באמת מבין, מידי ערב משכנעים אותם שהקורונה היא לא בעצם כדור עם קוצים, היא יותר בכיוון של מהלכת על שתיים עם מעיל שחור ופיסת בד בראשה.

נסעתי משם מלא בהרהורים נוגים, 'המשכיל בעת ההיא ידום' נזכרתי במצווה - המלצה. גם זה יעבור, שרדנו דברים מורכבים יותר, עוד כוס מים ונשימה עמוקה, גם זה יעבור.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!