הרב שאול יורוביץ': כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ – מהות חינוך הבנים

'סיפור יציאת מצרים' הוא הסיפור המרכזי שעלינו לספר לילדינו, כפי שאנו קוראים בראשית הפרשה שמטרת מכות מצרים היא: "לְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם", בסוף הפרשה התורה גם מדריכה אותנו איך לספר את הסיפור הזה: "וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם". מבואר כאן שצורת הסיפור צריכה להיות בדרך של שאלה ותשובה.

מכאן סידרו חז"ל מערכת שלימה של שינויים רבים ושונים בסדרי ההנהגה של ליל הסדר בנוסף למצוות המיוחדות שבליל זה, בכך האב מביא את בנו לידי מצב של תהייה המובילה לשאלה.

רק לאחר שהבן ישאל על שינויים אלו: "מה נשתנה הלילה הזה", או אז ישיב לו אביו, ויַרצה לפניו בארוכה כל מהלך סיפור גלות וגאולת מצרים.

למעשה, זהו המקום העיקרי שהתורה עוסקת בחובת חינוך הדור הבא והעברת המסר מאב לבן, אנו רואים כאן שאתגר החינוך המרכזי היא לעורר את סקרנותו ותשוקתו של הבן שהוא ישאל מעצמו ויבקש להבין.

מכאן נלמד על הכלל שהדרך הנכונה ללמד או להשפיע לאחרים, היא ליצור עניין בלב השומע, כך שהוא ישאל – יביע התעניינות, ורק אז לפרש לפניו את תוכן הדברים.

ביאור הדברים: בבוא אדם להעביר איזה עניין למישהו אחר, אם לא תתעורר הצורך והרצון לזה בלב המקבל, רב הסיכוי שהאינפורמציה האמורה תיכנס באוזן אחת ותצא מהשנייה.

לעומת זה, כאשר ההתעוררות היא מאת התלמיד ששואל את רבו. אזי, ללא ספק דברי רבו ייחרטו על לבו, שהרי הוא חש בצורך לדעת זאת.

אם כן, נמצא שעיקר עבודת המשפיע, צריכה להיות הבאת המושפעים למצב של סקרנות והבעת התעניינות – מצב של שאלה, וכאשר יצליח בכך, הרי כל דבריו יתקבלו בליבותיהם.

נטיית המשפיע בבואו לומר את דבריו, היא לבקש שיקשיבו לו עד הסוף ללא הערות או שאלות, וכאן התורה מלמדת אותנו ההיפך, שעיקר עבודת המחנך היא להביא את החניך למצב של שאלה.

"חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ" (משלי כב ו) לפי האמור עיקר החינוך היא לעורר את הסקרנות הטבעית הקיימת בילד. הוא מחנך את עצמו, הוא מתעניין, הוא שואל, "על פי דרכו". אתה רק צריך להיות שם בשבילו כשהוא שואל את השאלה.

הניסיון לגרום לחניך לעשות מה שהמחנך רוצה מבלי לעורר את רצונו של החניך היא היפך החינוך, היא בגדר 'אילוף', ובדרך כלל היא לא תחזיק מעמד לאורך זמן. אדרבה אתה מורה לו בכך את דרכה של כוחנות, אתה מלמד אותו, שבגלל הכוח שלך, אתה שולט בו. והוא תלמיד מצוין, הוא הבין את הפרינציפ, הוא מצפה לשעת כושר לגבור עליך, כאשר הוא יתחזק יותר.

קראתי פעם סיפור מצחיק המראה את האירוניה שבאילוף:

שני עכברושי מעבדה שוחחו ביניהם. 'אמור לי, אמר העכברוש הראשון, איך אתה מסתדר עם דוקטור פרידמן?'

'בסדר גמור', עונה לו השני. 'זה לקח קצת זמן, אך בסוף אילפתי אותו. כעת, בכל פעם שאני מצלצל בפעמון, הוא מביא לי את הארוחה שלי'.

הדוקטור בטוח שהוא מאלף עכברושים, והעכברושים חושבים שהם מאלפים את הפסיכולוג. משחקי כוח ללא תכלית, כך זה נראה כאשר במקום חינוך עוסקים באילוף, זה רק מלמד את הילד לאלף את הוריו.

חינוך לעומת זה, משמעו לגרום לו להתחבר לאמת שבדבר, ממילא זה יהיה שלו, מעצמו הוא ירצה ללכת בדרך ההיא.

מבחן החינוך היא האם "גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה", כאשר זה 'על פי דרכו', כלומר זה בא ממנו, או אז 'גם כי יזקין לא יסור ממנה'.

***

במבט פנימי יותר, מצב זה של שאלה, מבחינה נפשית, היא הרבה יותר כוללת, משמעה תשוקה ורצון לצאת מן המיצר אל המרחב, היא המנוע העיקרי המאפשרת את התקדמות האדם בכל תחום, בלעדיה האדם נשאר תקוע במקומו.

ניתן לראות שגם מצד מצבם הכללי של ישראל לפני היציאה ממצרים, הדרישה היחידה מהם היה הרצון והתשוקה לצאת ממצרים, כלומר להביא את עצמם לידי מצב של שאלה, וכנראה ממדרשי חז"ל על מכת חושך שזה מה שהבדיל בין אלו שיצאו ממצרים לאלו שנותרו שם, שהרי מלבד הרצון, מצבם של ישראל לפני היציאה מוגדרת בפסוק "ואת ערום ועריה" ללא שום זכות, ואף יותר מכך מבואר בספרי הפנימיות שכמעט נפלו לשער החמישים של הטומאה. 

משמעות הדבר הוא שגם ה' כל מה שהוא מבקש מאת האדם הוא להביא את עצמו לידי מצב של שאלה, כלומר, להגביר את הרצון והחשק, הכיסופים וההשתוקקות, לבקש את השי"ת גם אם יהיה נידח עמוק בתוך הרע.  

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!