התחושה הכאובה: לא מעריכים אחד את השני מספיק?

שאלה: אשתי לא מעריכה אותי מספיק, היתכן?! אחרי שאני נותן לאשתי את המקסימום, אני לא מרגיש שאשתי מכירה על כך טובה כפי שהייתי מצפה. מדוע?

תשובה:

אחד הערכים שמלמדים אותנו מגיל צעיר הוא ערך הנתינה. עוד בילדותנו לימדו אותנו לחלוק עם האחר גם עם זה על חשבוננו. ההורים שלנו מוחאים לנו כפיים ושמחים כאשר אנו חולקים את הצעצועים עם האחים או אחיות שלנו. התנהגויות אלו יוצרות אצלנו אמונה: "אם אני אתן - יאהבו אותי ויעריכו אותי". כך הופכת הנתינה כתנאי לכך שיקבלו אותי.

הבעיה מתחילה בכך, שבאותו המקום שבו ההורים מעודדים אותנו ואוהבים אותנו, הם כועסים עלינו אם אנחנו לא חולקים. מכאן אנו למדים, שהנתינה לאחר יותר חשובה מהצרכים שלנו, ואנו צריכים לוותר על "העצמי" שלנו על מנת להיות אהובים ומוערכים.

נתינה זו יוצרת צד שלילי לערך הנתינה, לצד שלילי זה קוראים נתינה כדי לרצות. וקשה מאוד להבחין בינה לבין נתינה לשם נתינה, ובכל זאת קיים הבדל. "הנתינה לשם ריצוי" משיגה תוצאות הפוכות, ככל שאנחנו עושים יותר, כך אנחנו פחות מוערכים ואהובים. בעוד ש"הנתינה לשם נתינה" יוצרת אהבה, הערכה ואכפתיות הדדית.

יש לדעת, שהמניע הפנימי שלנו בנתינה לשם ריצוי, הוא הפחד שלנו להישאר לבד, פחד שלא יאהבו אותי, פחד לא להיות שייך. ואילו הנתינה לשם נתינה, המניע הפנימי שלו הוא הרצון האמתי לחלוק, להעניק ולהיטיב לאחר.

נתינה מתקיימת כאשר אנו נאמנים לעצמנו ולערכים שלנו, בוחרים לתת ומבינים שהנתינה לאחר היא נתינה גם לעצמנו. לכן נתינה כזו משחררת את האחר מלהחזיר לנו באותה המטבע, כי המקבל מרגיש שהנתינה נעשתה שלא על מנת לקבל תמורה, וממילא הערכה שלו כלפי הנותן גדלה ומתעצמת.

כולנו מכירים את המצבים שבהם הצורך של האחר מתנגש בצורך שלנו, חשוב שנהיה ערים האם הנתינה שלנו היא באה מפחד, או היא באה מערך פנימי עמוק. לדוגמא: בעל שנכנס זה עתה הביתה, עייף מיום עבודה קשה, והאשה דורשת ממנו את תשומת הלב ושיקשיב לקשייה ולתלונותיה. הרי שבמצב של נתינה לשם ריצוי: הבעל יהיה מונע מהמפחד שהאשה לא תאהב אותו, תכעס עליו, או תפגע מחוסר תשומת ליבו וחיבור לתלונותיה. ולכן הוא  יבחר להיות עם האשה, ולהקדיש לה את תשומת הלב ואוזן הקשבת.

אך מצד שני הוא לא יפסיק לומר לה עד כמה שהוא עייף, ושרצונו ללכת עכשיו לנוח. התחושה שלו תהיה תחושת רחמים עצמיים ומסכנות, ובוודאי שהוא לא ייהנה להיות עם רעייתו, ומן הסתם אף היא לא תהנה מנוכחותו.

לעומת זאת, כשהנתינה שלו לשם נתינה: הבעל ירצה להיות עם רעייתו למרות עייפותו, כדי לחוות איתה את חוויותיה, ולהקשיב לה לאחר יום שלם שבו הוא לא היה בבית. הגם שיתכן והוא יגביל את הזמן המשותף, וינסה להקדיש גם מעט זמן לעצמו,  מ"מ הנתינה שלו תהיה ממקום נכון, מודע, כנה ואמיתי, ותסייע לו לאהוב יותר את עצמו, ולרצות מרעייתו הרבה פחות.

מאת: הרב דניאל פנחסוב, מרצה ויועץ מומחה לנישואין ופסיכותרפיסט

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!