הקורונה ונישואי הבת האחרונה: "זעזוע גדול בשבילי"
"פתאום הבנתי שלמרות שיש לי ילדים מתוקים וחמודים בסופו של דבר כל אחד בנה את הקן שלו, את החיים שלו, ועסוק עם אשתו וילדיו ועם הבעיות שיש לו בחיים ואני נשאר בבית לבד עם אשתי" | טורו השבועי של המטפל הרגשי מרדכי רוט
היה זה לפני כחצי שנה, פגשתי יהודי בגיל השישים וחמש לחייו, וכך הוא סיפר לי: "אני נשוי ארבעים וחמש שנה ויש לנו אחד עשר ילדים ברוך השם. אחרי פורים האחרון, כשהקורונה נכנסה בסערה לחיינו, זכינו וחיתנו את בתנו האחרונה.
במשך ארבעים וחמש שנות הנישואין שלנו לא היו לנו חיים טובים יחד. הייתה לנו את המריבה 'הקטנה' השבועית שלנו יחד, ובנוסף הייתה לנו את המריבה 'החזקה' החודשית שלנו שבה היו אש, דם ותימרות עשן.
השתדלנו לצערנו שלא לפספס את אותן המריבות!
שנינו היינו נפגעים מהמריבות האלו אבל כך זה נמשך ארבעים וחמש שנה. לא למדנו שלכל אחד יש אופי וצרכים שונים מהאחר ופשוט כל אחד צריך ללכת לקראת השני. גם אם זה לא הכי נעים לא שורפים את מה שיש בגלל מה שאין.
לא ניסינו להתחבר לדברים שכן מחברים אותנו ועושים לנו טוב יחד, אלא רק לדברים המפרידים בינינו. לא ניסינו להשלים עם עצמנו - זה בן הזוג שלי בדברים מסוימים ולקבל אותו ככה, וזהו.
ניסינו ארבעים וחמש שנה לשנות אחד את השני ועדיין לא הצלחנו.
גם קשר רגשי לא היה בינינו. פשוט חיינו את החיים ולא שמנו לב שהשנים רצות ואת רוב החיים שלנו אנחנו מבזבזים במריבות ובשנאה במקום אהבה, בפירוד במקום חיבור. כאשר אתה עסוק רק ברע איך אתה יכול למצוא ולהרגיש את הטוב ואת האור?!
הצלחנו איכשהו לשרוד את החיים בלי להתגרש. העבודה הקשה שאני ואשתי עובדים בה, הילדים הרבים שהתברכנו בהם, גרמו לנו להמשיך ולהישאר יחד. להמשיך לריב, ובטוח שלא לאהוב - במשך ארבעים וחמש שנה.
אני חושב שכך החיים היו ממשיכים עד מאה ועשרים שנה שלנו יחד... אבל משהו קרה כשהבת האחרונה התחתנה והקורונה הפציעה.
כשהילדים היו בבית אז למרות שלא היה קשר בינינו אבל עצם העובדה שהילדים היו בבית זה גרם לנו לא לשים לב שאין קשר ואין כלום בינינו ורק מבחינה רגשית אנחנו מתרחקים בינינו מיום ליום.
אבל כשהבת האחרונה התחתנה, ובדיוק הגיעה הקורונה ואיתה כל הסגרים, ואז גם הילדים הרבה זמן כבר לא מגיעים לבקר.
אז כך שיצא לנו להיות די הרבה יחד, ופתאום שמתי לב שפשוט אין לנו כלום יחד. אין לנו דו שיח. אין לנו שיחה משותפת. אין לנו כלום בינינו.
פתאום שמתי לב שאנחנו בעצם מנותקים רגשית אחד מהשני. יכול לעבור יום שלם ואנחנו לא מדברים בינינו למרות שאנחנו באותו בית.
זה היה זעזוע גדול בשבילי. פתאום אתה קולט איפה אתה נמצא. אתה קולט שאין לך זוגיות! אין לך אהבה! אין לך שום קשר עם אשתך! ואתה כבר לא צעיר! אתה בגיל שישים וחמש!
אתה מסיים את שנות חייך בלי בן זוג שאוהב אותך ונחמד לך להיות לצידו ולאהוב אותו. בתוספת מריבות שבועיות וחודשיות.
תגיד לי שאל היהודי היושב מולי יש עוד משהו לעשות? יש עוד תיקון לזקן בגילי?
שייך משהו בכלל להשתנות? הבנתי כבר שאת רוב חיי הזוגיים פספסתי, אבל האם יש עוד סיכוי לתקן?
לא נעים בלשון המעטה להגיע לגיל שישים וחמש ואתה יודע שאתה בעצם לבד.
שנינו היינו אשמים במריבות במשך כל השנים אחד פחות ואחד יותר. אני הגעתי עם הבעיות שלי לחיי הנישואין אשתי הגיעה עם הבעיות שלה, וכך כששני בעייתיים מתחתנים אז זה מתכון בדוק למדורת ל"ג בעומר שלא נגמרת.
במקום שכל אחד ייקח אחריות על עצמו וילך לטפל בעצמו, בחרנו להאשים כל אחד את השני שהוא הוא האשם במצב הזוגיות. והמשכנו במשחקי הכבוד במי נמצאת הבעיה.
היהודי שישב מולי היה נראה יהודי קשוח, אבל עיניו הביטו צער עמוק על חיים שלמים שפספס. והוא לא יודע באיזה צורה הם יסתיימו.
כשהחיים היו בקלחת סביבי אתה לא שם לב באמת למה שקורה איתך, אבל כשכל קולות הרקע נעלמים ואתה מול המציאות לבד אז אתה קולט את המציאות.
כשאין ילדים בבית, כשאתה ואשתך הפסקתם לעבוד כבר כמעט עשרה חודשים בגלל חל"ת, אז אתה רואה שאתה חי לבד בבית - אין לך קשר עם אשתך ולאשתך אין קשר איתך.
מרדכי רוט, כותב השורות.
פתאום הבנתי שלמרות שיש לי ילדים מתוקים וחמודים בסופו של דבר כל אחד בנה את הקן שלו, את החיים שלו, ועסוק עם אשתו וילדיו ועם הבעיות שיש לו בחיים ואני נשאר בבית לבד עם אשתי.
אני שמח שהילדים שלי חיים טוב, אבל אתה קולט שבסוף כל אחד הלך לדרכו ואני חי עם אשתי ושאנו אוכלים את הדייסה שבישלנו כל החיים".
אני נפגש הרבה פעמים עם יהודים גם בגיל הזה. אני לא יכול להסביר על הכתב את הצער העמוק שיש לאותם יהודים, אפילו יהודים בגיל הזה, כשהם קולטים שהם כבר ארבעים או חמישים שנה רק רבים ורבים ופוגעים.
במקום לחיות חיים מאושרים ושמחים הם קולטים שאת רוב חייהם הם בילו במריבות בשנאה וכו'.
במקום לחיות חיי אהבה, נתינה, ויתור, קבלה של האחר, ובקיצור - עבודת המידות.
איך יהודי אמר לי בגיל שישים לפני תקופה: "אני אפס אחד גדול מה עשיתי ארבעים שנה חוץ מלהתרגז ולריב עם אשתי?
אני מגיד שיעור כל כך הרבה שנים, מתפלל ולומד תורה כל כך הרבה שנים. אבל מה, להתייחס לאשתי נורמלי, לשתוק, לכבד וכו' לא ידעתי! איפה עבודת המידות שלי?!
מה אני לא יודע שמבחינה רוחנית העבודה הרוחנית הכי חשובה והכי גדולה היא לעבוד על הזוגיות! לוותר, לכבד, לאהוב?!"
אם לא עובדים על הקשר הזוגי במשך כל השנים אז כשמגיעים לגיל הזה לא נהיה יותר טוב, הקשר נהיה יותר גרוע.
פעם סיפר לי יהודי מבוגר מאוד על איך שהוא ואשתו עדיין רבים כל הזמן. היא אומרת והוא אומר, היא אומרת והוא אומר, הם לא מוותרים על ה'מצווה' הזו כמעט בכל יום. לשניהם רועדות הידיים, בקושי הולכים, אבל זהו זה מה שהתרגלת שנים רבות לא יכול להשתנות בשנייה.
שנזכה רק לראות תמיד את הטוב שבאחר, את חצי הכוס המלאה, לזכור שאף אחד אינו מושלם - או אז יהיה לנו הרבה יותר קל להכיל ולקבל.
שבת שלום מלאה אור, שלום, אהבה, קדושה ואמונה לכל עם ישראל הקדושים.
לתגובות: [email protected]
הוספת תגובה
לכתבה זו התפרסמו 3 תגובות