ניצולת השואה: "הקורונה גונבת את השנים האחרונות שלי"

טובי לוי ניצולת שואה מתארת בפוסט מרגש דומע ומצמרר שמתפרסם ב'ניו יורק טיימס' את המצב וההתמודדות האישית שלה עם נגיף הקורונה.

"הטיילת היא מצילת החיים שלי. אני גרה שני רחובות מהטיילת. אני יכולה ללכת לקוני איילנד אם אני רוצה, אני הולכת לבד, יש לי כאן כמה חברים. נהגנו לשחק פעם בשבוע. אבל כשהגיעה הקורונה בתי התעקשה ואמרה לי, "את לא יכולה לשבת בחדר אחד ככה", אז אני מדברת בטלפון, אני קוראת, הנכדים מתקשרים אלי בזום. אני גם עושה קצת הרצאות זום למוזיאון למורשת יהודית".

"אני מעסיקה את עצמי מאוד, וזה עוזר לי, אני מנסה לא לוותר", מספרת טובי, "אבל מה שמדכא אותי זה שאני מאבדת שנה, וזה נורא מפריע לי, אני בת 87 והפסדתי כמעט שנה שלמה, אני עושה כל מה שאני יכולה כדי להישאר מחוברת, כדי להשפיע. אז גם עכשיו אני מספרת את הסיפור שלי לבתי ספר ולקהל שהמוזיאון מארגן עבורי, על ידי זום".

נולדתי בשנת 1933 בעיירה קטנה בשם צ'ודורוב, כיום חודוריב, כ-30 דקות נסיעה ברכב מלבוב, כיום לביב בפולין של אז כיום אוקראינה. גרנו במרכז העיירה בבית סבי. הרוסים כבשו את העיירה בין השנים 1939 ל-1941, ואז הגרמנים בין השנים 1941 ל-1944. אבי היה אהוב מאוד בעיר בקרב יהודים ולא יהודים. יום אחד בתחילת 1942 בא אליו אחד החבר'ה ואמר, "משה, זה הולך להיות הרג גדול. עדיף למצוא מקום מסתור" אז אבי בנה מרתף להסתתר, סבי לא רצה ללכת, הוא נורה במטבח, שמענו את זה".

"זמן לא רב לאחר מכן אמרו הגרמנים כי הם הולכים להעביר את היהודים הנותרים לגטו בלבוב, ולכן אבי ודודתי חיפשו מישהו שיסתיר אותם ואותנו באופן קבוע, הם מצאו את סטפני, שהיה לה בית ברחוב הראשי עם גן ורפת, היא הכירה את הוריי כל חייה, אבי בנה קיר בתוך הרפת ומסתור לתשעה אנשים, שם ישנו כמו סרדינים, מצד אחד חזירים ותרנגולות היינו מצד שני של המקום הורי, דודתי ודודי, סבתי מצד אמי וארבעה ילדים בגילאי 4, 6, 8 ו-12, בסופו של דבר, בעזרת בנה של סטפני בן ה-16, הם הרחיבו מעט את החלל והוסיפו חלון ממנו השקיפו הילדים החוצה, שם ביליתי את השנתיים הבאות. אני תמיד חושבת על הבן הזה של סטפני כשאני במצב רוח רע, כי גם כשסטפני פחד להמשיך להסתיר אותנו, הוא התעקש להמשיך להסתיר".

"היו לנו כינים. היו לנו חולדות. אבל כל יום ברפת היה נס. אני לא אדם רגיל. אני ילדת פלא. רוב יהודי צ'ודורוב מעולם לא חזרו, אז כשנגיף הקורונה הגיע, חשבתי, אני נס, אני אעשה את זה, אני צריכה לעשות את זה, במהלך המלחמה לא ידענו אם נשרוד את היום, לא היה לי שום חופש, לא יכולתי לדבר בקול רם, לא יכולתי לצחוק, לא יכולתי לבכות".

"אבל עכשיו, אני יכולה לחוש את החופש, אני נשארת ליד החלון ומביטה החוצה, הדבר הראשון שאני עושה בבוקר הוא להסתכל החוצה ולראות את העולם. אני חיה. יש לי אוכל, אני יוצאת אני הולכת לטיולים, אני עושה קניות, ואני זוכרת שאף אחד לא רוצה להרוג אותי, אני מבשלת קצת, אני קונה קצת, ולומדת ומעבירה את הזמן".

"אני עדיין מרגישה לפעמים שאני מפסידה, שנה שלמה חלפה, איבדתי את ילדותי, מעולם לא היו לי שנות העשרה שלי. ועכשיו, בזקנותי הקורונה מקצרת את חיי בשנה, לא נשארו לי כל כך הרבה שנים, הדרך בה חיינו השנה פירושה שאיבדתי הרבה הזדמנויות להרצות, לספר לאנשים נוספים את הסיפור שלי, לתת להם לראות אותי ולדעת שהשואה קרתה לאדם אמיתי, שעומד מולם היום. זה חשוב".

"יש לי נכד שלא ראיתי אותי מאז שנולד, רק בזום, אני מפחדת שלא אראה אותו, הילד הזה לעולם לא יכיר אותי, זה הפסד, הייתי נוסעת לפלורידה, אולי אפילו לישראל לכמה שבועות, אבל לא עכשיו. אז שוב, זה קיצר את חיי, אני מבינה את הפחד שיש לאנשים, ואני מבינה שצריך לדאוג".

"אבל אין שום השוואה של חרדה מנגיף הקורונה לבין האימה שחשתי בילדותי, אז זה היה פחד ללא גבול, זה (הנגיף) הולך להסתיים, ואני כבר חושבת ומתכננת לאן אני הולכת קודם, מה אעשה קודם, כשזה יסתיים".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!