השוטר היהודי שמסתיר את זהותו בעקבות המצב

ייבגני וסרמן, יהודי אזרח גרמניה ומי שמשמש כשוטר במדינה. מספר כי הוא מסתיר את זהותו היהודית עקב המצב המדאיג והעלייה במקרי האנטישמיות באירופה בכלל ובגרמניה בפרט..

לדבריו, משפחתו נאלצה לברוח מפוגרומים כמה פעמים או גורשה, גורל יהודי טיפוסי. כפי ששם משפחתו מרמז, הסבים גרו פעם בגרמניה, גורשו משם והיגרו לפולין. כאשר הלך הרוח בפולין בראשית המאה ה-19 והקולות האנטישמיים התחזקו, כמה מבני המשפחה החליטו להגר.

"סבא רבא רבא שלי רצה להגר לארצות הברית עם הטיטאניק בשנת 1912", אומר הנכד יבגני, ושמח שזה לא הצליח. במקום זאת, סבא ניצל את הצעת ברית המועצות ועבר עם כל המשפחה לאוזבקיסטן בשנות השלושים, שם מצא עבודה בבניית סכר ענק. שם חיים יהודים בשלום.

אך כל זה השתנה בפתאומיות כאשר האימפריה הסוציאליסטית מתפרקת. אוזבקיסטן תהפוך למדינה ריבונית משלה. רוב התושבים חוזרים שוב לאיסלאם. המדינה חווה את השפעות המלחמה באפגניסטן השכנה, ממנה מגיעים פליטים מוסלמים לאוזבקיסטן הנייטרלית. מצב הרוח משתנה. יהודים פתאום לא רצויים שוב. משפחת וסרמן חוששת מפוגרומים ובורחת חזרה לגרמניה.

"הקהילה היהודית בגרמניה אינה גדולה, יש לנו אולי 100,000 חברים. כשמשהו קורה שם, לעתים קרובות אתה מכיר מישהו שנפגע בצורה כלשהי. כך גם בהתקפה בבית הכנסת ביום כיפור בעיר האלה. (שניים נרצחו) גדלתי בדסאו, לא רחוק מזירת הפשע. אני מכיר הרבה אנשים משם. גם אנשים שהיו באותו יום בבית הכנסת".

"לא היו שוטרים בהאלה כדי להגן על המקום. אני סבור שחשוב ביותר להגן על מוסדות יהודיים עם שוטרים. פשוט אין דרך אחרת, למרבה הצער. רק בדרך זו אנו יכולים למנוע ממבצעים פוטנציאליים לבצע פיגועים, נהגתי בעצמי לשמור על בתי כנסת בפרנקפורט. זה היה כשהתחלתי במשטרה. מעולם לא קרה שום דבר, אבל אני שמח שתמיד היינו שם. פשוט כדי להראות כמה זה חשוב".

"באופן אישי אני לא חובש כיפה כל יום. אך הדיווחים בתקשורת מראים שעדיין יש הרבה אנטישמיות, אני מכיר יהודים רבים שמסתירים את אמונתם. לדוגמא, חלקם לא רוצים לקבל דואר מהקהילה היהודית. פשוט כי כתוב "הקהילה היהודית" בשם השולח והם לא רוצים שהדוור או השכן יידעו שהם יהודים. גם רוב האנשים שאני מכיר לא חובשים כיפה ברבים. לעתים קרובות הם מעדיפים לחבוש כובע בייסבול או כיסויי ראש אחר, הכיפה עצמה אינה חשובה, אך חשוב רק שהראש יהיה מכוסה. רבים אינם רוצים להיות מוכרים בפומבי כיהודים".

"הגעתי לגרמניה מאוזבקיסטן בתקופה בה בנינו מחדש את החיים היהודיים. זה היה בשנת 1995 בדסאו. כשהגענו לשם הכנסייה הייתה קיימת רק שלוש שנים. הייתי אז בן שתים עשרה".

"בבית הספר כולם ידעו שאני יהודי. ועכשיו רוב השוטרים יודעים זאת. לפחות אלה שיש לי קשר איתם. בחגים יהודיים אני הולך לראות את הוריי בדסאו ואנחנו חוגגים שם יחד. גם אם אני לא דתי במיוחד, זה עדיין חלק מהזהות שלי".

הוא נשאל מדוע המשפחה היגרה מאוזבקיסטן בשנת 1995 דווקא לגרמניה?

וסרמן: "היו לנו שלוש אפשרויות: ישראל, ארה"ב או גרמניה. ישראל הייתה אז גם לא בטוחה, זה היה זמן קצר אחרי האינתיפאדה. הצבא הישראלי והפלסטינים עדיין לחמו באלימות באותה תקופה. הורי בחרו בגרמניה מכיוון ששכר הלימוד בארצות הברית בדרך כלל גבוה מאוד. ואנחנו הילדים היינו צריכים לקבל השכלה טובה".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!