פרשת ויגש: הכח לסלוח • הרב מאיר אשר לוגאסי

נפתח בסיפור שיקשר אותנו לפרשה ולעשרה בטבת.

יהודי יקר, תושב מרכז הארץ, אברך משי, שיראת השמים שלו נסוכה על פניו, החליט לאחר שנים של שקידה על דלתות התורה לצאת לפרנסתו ולהיות מלמד דרדקי. שמו הטוב סייע לו להתקבל לאחד מתלמודי התורה בעיר, ואותו יהודי עשה חיל וקנה שם טוב בקרב תלמידיו. על מנת להביא עוד כמה שקלים לביתו, היה המלמד מסיע ברכבו ילדים מהשכונה אל התלמוד תורה. יום אחד בשנת תשע"ב באחד מחודשי הקיץ החמים ארע דבר נורא. המלמד שכח ברכבו את אחד הילדים ל"ע. בצהרי היום, לאחר סיום הלימודים הגיע המלמד לרכבו וגילה את האסון הנורא. ילד חמד בכור המשפחה שטרם מלאו לו ארבע שנים הלך לעולמו.

המשפחה קיבלה את הבשורה המרה, והרב המלמד נלקח למעצר. יהודי ישר וכשר שמעולם לא ראה ניידת מבפנים עומד כעת בפני חוקרים ויודע שגורלו וגורל משפחתו נחרץ. סבו של הילד הנפטר הוא יהודי יקר בעל חסד עצום, ובמהלך השבעה החל הסבא להבין שעם כל עוצמת הכאב והשכול, הרי שגם המלמד הנהג שרוי בסבל נורא ואיום, ומשפחתו נתונה בצרה, וכנראה שילדיו ואשתו חווים סבל לא קטן בעקבות המאורע המצער.

קם והחליט לעשות מעשה אצילי. הוא פנה לנהג הפוגע ששהה במעצר בית ובקש ממנו להגיע למשפחת הילד האבלה, ולנחמם על אובדן בנם בכורם. המלמד סרב בנחרצות, כי ידע שאינו מסוגל להביט למשפחה בעיניים, אך הסב לחץ עליו ושכנע אותו שאין לו מה לדאוג, ושיקבלוהו בכבוד ככל אדם, וכך היה. כעבור זמן, בהגיע מועד גזר הדין בבית המשפט, הגיע לבית המשפט סבו של הילד הנפטר.

לפני מתן גזר הדין בקש הסב לומר כמה מילים ורשות הדיבור ניתנה. פתח הסבא ואמר "כבוד השופט, בגמרא כתוב שאם אדם חתך בשר עם סכין גדולה, ובטעות פגע עם הסכין בידו השמאלית וחתכה, אין יד ימין מבקשת לתבוע ולהעניש את יד שמאל, כי שני הידיים מגוף אחד הם באים.

כבוד השופט, המלמד ואנחנו זה גוף אחד, ואין אנו רוצים שיענש". הדברים נגעו לליבו של השופט וגרמו לכך שהשופט המיר את עונש המאסר שהיה מתוכנן לעבודות שרות. המלמד וסב הילד החליטו להתאחד ולצאת בקול קורא בקרב הציבור החרדי להגברת המודעות של שכחת ילדים במכונית, ופעולתם המאוחדת התקבלה באהדה וכבוד רב, ורשמה הצלחה רבה. כעבור כמה חודשים נולד למלמד בשעה טובה בן, והוא הזמין את סבו של הילד ז"ל להיות סנדק, ואף נתן לבנו את השם על שם הילד שנפטר.

הלב נפעם לנוכח אצילות הנפש של אותה משפחה, שהיתה מודעת לרוע מזלו הפוגע בהם והצליחה ברגעים קשים כל כך להבין שלכל סיבה יש מסובב, ולסלוח ולקבל את הפוגע בחמלה ורחמים.

אחד הדברים הקשים ביותר בחיים הוא לסלוח. כל כך קשה לנקות את הלב ממשקעים ומפגיעות שפגעו בנו הסובבים אותנו. אבל הרפואה ללב ולנפש היא הסליחה.

אם היו שואלים אותנו מיהו האדם השלם? לבטח היינו עונים שזה מי שמסוגל לסלוח. אבל כדאי שנדע שכאשר האדם סולח הוא עדיין לא הגיע אל תכלית השלמות. יש אדם יותר נעלה ממנו, ואת זאת ניתן לראות בפרשתנו פרשת ויגש, באותו מאורע מכונן כאשר יוסף מתוודע אל אחיו, כתוב "ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף העוד אבי חי ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו: ויאמר יוסף אל אחיו גשו-נא אלי ויגשו ויאמר אני יוסף אחיכם אשר-מכרתם אותי מצרימה(מ"ה ג' ד') .

ויש לתמוה, מהו כפל הדברים שאמר יוסף "אני יוסף" ושוב חזר לומר "אני יוסף אחיכם אשר מכרתם ..."? עונה על כך האור החיים הקדוש וזה לשונו: "טעם שחזר לומר פעם שניה אני יוסף, לצד שראה שלא ענוהו חשש לשני דברים: האחד שפחדו ממנו ולא יכלו להשיב, "כבושת גנב כי ימצא". והשני שלא האמינוהו שהוא יוסף. לזה אמר כנגד צד היראה שאתם יראים ונבהלתם, לא תחושו לדבר, כי אני יוסף אחיכם, פירוש, מתנהל עמכם במידת האחוה, וכאילו לא היה הדבר ההוא! גם סמך לומר אחיכם אשר מכרתם, לומר שאפילו בזמן המכר לא כהתה עין האחוה ממני".

כמה רחוקים אנו מדרגה זו. ולהבין העניין נמחיש. רוב בני האדם מתקשים למחוק את העבר ולסלוח על עוול שעשו להם. יחידי סגולה מצליחים להתעלות מעל לרגשותיהם ולסלוח. יש הסולחים אחר זמן קצר, ויש הסוחבים את הכאב שנים רבות עד שהכעס נשכח, ולא אחת קורה שאין איש מביניהם זוכר על מה ולמה התרחקו האחד מהשני. ואז, לאחר פרק זמן והתערבות חיצונית של גורם שלישי המפגיש ביניהם, הם סולחים איש לרעהו.

אבל האם מצאנו אדם שלא היה לו על מה לסלוח? האם מצאנו אדם שגם כאשר עוללו לו רע הוא אהב את מי שעולל לו רע? לא אהבה חיצונית ומעושה, אלא אהבה פנימית כנה ואמיתית, שמוכן האדם להעיד על עצמו "כאילו לא היה הדבר ההוא"....! ואפילו בזמן המכר לא כהתה עין האחוה ממנו?

יוסף מחייב את אותם הנפגעים והנעלבים. כל נזק וכל פגיעה תהיה אשר תהיה, אינה חמורה כל כך כמו אותו גזר דין מוות שחרצו השבטים את גורל אחיהם כשאמרו "לכו ונהרגהו", וכשהשליכוהו לבור, וכשמכרוהו למצרים. ומחילתו של יוסף אינה כתוצאה מכך שכעת הוא שרוי בטובה ומושל על ארץ מצרים. אלא גם באותם רגעים קשים ומרים, מעיד יוסף על עצמו שאהב אותם גם אז אהבה גדולה.

את הפרשה הזו אנו קוראים מדי שנה סמוך ונראה לצום עשרה בטבת. וקשר רב קיים בניהם. משום שידועים דברי רבי דוד אבודרהם שהביאם הבית יוסף באור"ח סימן תק"נ, אודות חומרת צום עשרה בטבת, שכתב שאם צום עשרה בטבת היה חל ביום השבת, צריכים היינו לצום בשבת. ודבר זה תמוה מאוד, במה נתייחד צום עשרה בטבת להיות חמור יותר מצום י"ז בתמוז או צום תשעה באב. הלא צום תשעה באב שחל בשבת דינו שידחה ליום ראשון, ומדוע עשרה בטבת חמור יותר, וכי תחילת המצור על ירושלים שארעה בעשרה בטבת חמורה יותר מחורבן שתי המקדשות?

החתם סופר בספרו 'תורת משה' על ספר דברים מבאר, שתחילת המצור היא תחילת הגזרה של חורבן בית המקדש. ובאותו הזמן ישב הקב"ה ודן עם פמליה של מעלה מה יעלה בגורל המקדש וישראל. וכיון שבאותו הרגע נגזר שיחרב המקדש הרי כל הצומות הם כתוצאה מעשרה בטבת. ועל פי זה כותב החת"ס שמדי שנה בשנה ביום עשרה בטבת דן הקב"ה מה יהיה באותה השנה. האם בשנה זו ישוב ויבנה בית המקדש או חלילה שלא. ולכן יום זה הוא יום של תענית.

לא בגלל המצור, אלא בגלל שביום זה אנו מצפים לישועה, על הצרה שלא נבנה בית המקדש, וצמים ומתענים כדי שבשעה זו ידון אותנו הקב"ה לטובה ולבנין הבית בשנה זו. וכידוע, נפסקה ההלכה שעל צרה שלא תבא דין הוא שמתענים אפילו בשבת כדאיתא בשלחן ערוך אור"ח סימן רפ"ח סעיף ד' ומקורו בברכות ל"א: "ואמר רבי אלעזר משום רבי יוסי בן זמרא כל היושב בתענית בשבת קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה" ומפרש הרש"י שהכוונה לתענית חלום לבטל הגזרה. אם יוסף העיד על עצמו ש"לא כהתה עין האחווה ממני" הרי שאהבתו לאחיו גברה על כעסיו. וזו האהבה המוגדרת כאהבת חינם, שבכוחה לבנות את המקדש שנחרב משנאת חינם.

במציאות המורכבת בה העולם נמצא כעת. הגיע כל אדם קטן וגדול להבנה הפשוטה והכואבת, שאין לנו שום עוגן אמיתי להיאחז בו. שום בטחון כלכלי או בריאותי אינו חזק דיו כדי שנוכל להישען עליו ולבטוח בו. ובנוסף לכל, השבוע נחרץ גורלנו לצאת שוב למסע הבחירות המפרך. בעלי הלשון מצחצחים חרבות לשונם, ומתכננים כיצד לפגוע ביריביהם. לצערנו הטלת דופי באחר בתקופת בחירות הפכה להיות נחלת הכלל.

על מנת שנוכל לעבור תקופה מאתגרת זו בשלום וללא נזקים, נעשה את המוטל עלינו על פי דעת רבותינו, נחפש את הטוב והמחבר שביננו, ונתמקד בצד החיובי שלנו ולא בצד השלילי של זולתנו.

שבת שלום

הרב מאיר אשר לוגאסי

אשדוד, כפר סבא

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!