פרשת מקץ | מיוסף ועד יוסף

בפתחה של שנת תשל"ד ביום הכיפורים שחל בשבת, מדינת ישראל נמצאה בתקופה הקשה בתולדותיה. צבאות ערב מצפון ומדרום סוריה ומצרים פתחו במתקפת פתע משולבת בעיצומו של היום הקדוש שחל בשבת, כאשר צה"ל אינו ערוך דיו ללחימה בשני החזיתות. קורבנות המלחמה הקשה ההיא היו רבים. למעלה מ2800 חיילים נפלו על הגנת העם והארץ. לאחר הסכם שביתת הנשק וסיום הלחימה, כאשר המדינה אוספת את השברים, ומנסה להשתקם מהשכול והחורבן, התגלתה בעיה קשה וכואבת. רבים מן החללים של אותה מלחמה היו נשואים, וחלקם בעלי משפחות אשר הותירו מאחוריהם נשים עגונות שאינן יודעות מה עלה בגורל בעליהן.

מי ששימש באותה תקופה הרב הראשי לצה"ל, היה הרב מרדכי פירון ז"ל. מתוקף תפקידו רוכזו אליו כל שמות נעדרי המלחמה. כ950 תיקי עגונות עמדו על שולחנו של הרב הצבאי הראשי, ממתינים להכרעה הלכתית אשר תגדיר את מעמד אותם חיילים נעדרים, והרב פירון מצא עצמו שאינו מסוגל להכריע בסוגיות כבדות משקל אלו. מדינת ישראל התברכה באותה תקופה במינויו הטרי של מרן רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל, לתפקיד הראשון לציון והרב הראשי לישראל. הרב פירון ידע שמרן זצ"ל הוא למעשה הכתובת היחידה והטובה ביותר לפתרון הסוגיא, ופנה למרן שיקים בית דין מיוחד שיעסוק בנושא מורכב וכאוב זה. וכך מספר הרב פירון, "'הלכתי לרב עובדיה. אמרתי 'כבודו', כך פנינו האחד לשני-כבודו מוכן לקבל את התפקיד הזה, לפתור את בעיית העגונות?' הוא אמר בפשטות אבל מאוד ברצינות 'אני מוכן לקבל את זה". וכך התחיל לו פרק חשוב בתולדות מרן זצ"ל.

מתוקף תפקידו והאחריות הגדולה שהוטלה על כתפיו נכנס מרן זצ"ל לעובי הקורה בבדיקה יסודית של כל תיק ותיק, וגביית עדויות מחיילים אודים מוצלים מאש אשר השתתפו במהלך הלחימה ונצלו מהתופת. מרן זצ"ל נהג לספר תמיד עד כמה הנושא היה רגיש וכאוב והדיר שינה מעיניו. דמעותיו נזלו כמים כאשר עסק מרן בנושאים אלו. כל תיק וכל חייל היה בעיניו כעולם מלא. ומרן זצ"ל נחשף אז לסיפורים הקשים והמזוויעים ביותר.

גם אלו שפורסמו בסדרת ספרי השו"ת המפורסמים שמרן זצ"ל חיבר 'יביע אומר' הן רק מעט מזעיר מאלו שהותרו לפרסום. לא אחת מצאוהו יושב רכון על תיק של חלל, ועיניו זולגות דמעות ללא הרף. יומם ולילה עסק הרב בסוגיא זו, אשר טרדה את מנוחתו, כפי שמתואר בספריו. דוגמא לכך ניתן למצוא בשו"ת יביע אומר חלק ח' חו"מ סימן ז', שם כתב מרן וז"ל "מנוחה הדריכוני, לא יתנוני השב רוחי, ובפרט שבימים אלה אני עסוק למעלה ראש בענין העגונות של חללי צה"ל אשר נפלו בעוה"ר במלחמת יום הכיפורים הי"ד".

מרן זצ"ל פענח את כל התיקים בלי יוצא מן הכלל, והתיר את אותן נשים אלמנות מכבלי עגינותן. כל התר עגונה היה בבחינת 'עין במר בוכה ולב שמח', עיניו של מרן זלגו דמעות ללא הרף לשמע אותן עדויות ואיסוף הממצאים שנותרו משדה הקרב, אך הלב היה שמח כי אין שמחה כהתרת הספקות. הרב היה רגיש כל כך למצבן העגום של אותן נשים, והציב לו למטרה הראשונה במעלה למהר ולהתירן להנשא מחדש ולקומם את הריסותיהן. בנוסף לכך סייר הרב לאורך הלחימה ואחריה במוצבי ובסיסי צה"ל מגבול סוריה ועד סמוך לתעלת סואץ לחזק ולרומם את רוח החיילים שהיו צמאים לעידוד נפשי ורוחני.

גם בבתי החולים ברחבי הארץ ביקר הרב פעמים רבות, על מנת להחיות לב נדכאים ופצועים. ובאחד מביקוריו הרבים של מרן בבתי החולים, ביקר חייל מילואים בעל משפחה, שנפצע בעיניו וראייתו נפגעה, ורופאיו העריכו שלא יוכל לשוב ולראות בעיניו. בשעה קשה זו נכנס מרן זצ"ל לחדרו, ובראותו את החייל בשברו, כאשר מנסה הוא לגשש באפלה ולמשש את פני ילדיו על מנת לזהותם, נכמרו רחמי מרן עליו, ומעיניו החלו זולגות להן הדמעות. הרב הניח ידיו על ראשו של החייל, וברכו בהתרגשות גדולה כשפניו של מרן אדומות מבכי. מי שליווה את מרן אז מספר שבאופן מפתיע ביקש מרן לעצור את הסיור ולחזור לביתו, כי אינו מסוגל יותר, וליבו כואב ודואב למראה סבלו של החייל. למותר לציין שתפילותיו של מרן נשאו פרי ומאור עיניו של החייל שב אליו כבתחילה.

מרן התגלה לא אחת כאישיות נדירה, אשר מלבד היותו בעל שיעור קומה רוחנית גבוה מעל גבוה, היה גם רחמן, רגיש, ומלא אמפתיה וחמלה לסבלו של כל אדם.

מאידך, בערוב ימיו ריחפה סכנה מעל ראשי הציבור החרדי, כאשר הסדר מעמדם של בחורי הישיבות נקלע למבוי סתום. בנוסף לכך, התמודד מרן זצ"ל עם צרה אישית שפקדה אותו ואת משפחתו בפטירת בנו הגדול רבי יעקב זצ"ל לאחר מחלה קשה ובטרם עת. במהלך ימי השבעה כאשר עלו לרגל אל ביתו מנהיגי וקברניטי המדינה של אותה תקופה, על מנת לנחמו, אמר להם מרן בזה הלשון "הצער האישי שלי על אובדן בני גדול מנשא, אך הצער שלי על בחורי הישיבות ואברכי הכוללים גדול עוד יותר, ואין לי מנוחה בגלל הדבר הזה!" ובאותם ימי השבעה כאשר הוא עצמו זקוק לניחום וסעד, עסק מרן זצ"ל בנושא זה, ולא הרפה מלנסות לדבר על ליבם של מנחמיו, שבכוחם לסייע, כאילו הוא עצמו שרוי כעת בטובה, על מי מנוחות, ולא כאדם היושב שבעה על בנו, והתחנן בפני המנהיגים דאז שיעבירו את רוע הגזירה.

מעודי תמהתי, כיצד מסוגל בשר ודם יציר כפיים להתעלות מעל לרגשותיו וצרותיו האישיות, ולהעיד על עצמו שצרותיהם של אחרים כואבות לו יותר מצרותיו שלו עצמו? כיצד ברגעים קשים של ימי השבעה עסק מרן בנושא זה? ולא ניתן לומר על מרן זצ"ל שהיה בעל אופי קר מזג כפי שראינו עד כה וכפי שידע כל מי שזכה להכירו.

לעניות דעתי התשובה לכך טמונה בפרשתנו, ובפרשיות הבאות, בקווים לדמותו של יוסף הצדיק. אצל יוסף מוצאים אנו תכונה מיוחדת ונדירה שלא מוצאים אצל אף אדם אחר בתנ"ך, תכונה נדירה של מנהיג. התכונה היא: "היכולת להוזיל דמעות, ומתי". דמעותיו של יוסף זולגות לא מעט במהלך חייו המתוארים בפרשתנו ובפרשיות הבאות. אך אם נתבונן מתי יוסף בוכה נגלה שבכיו של יוסף מופיע בזמנים לא צפויים, ואילו דווקא כשמצופה מבן תמותה לבכות הוא אינו בוכה. כשאחיו מקנאים בו הוא לא בוכה. כשאחיו  שונאים אותו הוא לא בוכה. כשהוא נזרק לבור עם נחשים ועקרבים הוא לא בוכה. כשהוא נמכר לעבד הוא לא בוכה. וכשהוא בורח מאשת פוטיפר ונכנס לכלא לשנים רבות, על לא עוול בכפו, גם אז אין יוסף בוכה.

לעומת זאת, בכיו של יוסף מופיע בתורה פעמים רבות. בפרשתנו כשאחיו מנהלים שיחה בינם לבין עצמם, שהיא מעין עריכת חשבון נפש על מכירתו כתוב "ויסב מעליהם ויבך"(מ"ב כ"ד). כשנפגש עם אחיו בנימין כתוב "ויבקש לבכות ויבא החדרה ויבך שמה"(מ"ג ל'). גם כשהוא מתוודע לאחיו ומזדהה כאחיהם האבוד ואומר להם אני יוסף כתוב "ויקרא הוציאו...ויתן את קולו בבכי"(מ"ה א'). כשהוא מחבק את בנימין כתוב"ויפול על צוארי בנימין אחיו ויבך ובנימין בכה על צואריו"(מ"ה י"ד). כשהוא מנשק את כל אחיו כתוב "וינשק לכל אחיו ויבך עליהם"(מ"ה ט"ו). כשהוא פוגש את יעקב אביו כתוב "ויפול על צואריו ויבך על צואריו עוד"(מ"ו כ"ט) כשיעקב אבינו משיב את נשמתו כתוב "ויפול יוסף על פני אביו ויבך עליו וישק לו"(נ' א'). ולאחר מות יעקב אבינו כשאחיו מפחדים שלא יעניש אותם ומתחננים אליו "הננו לך לעבדים" כתוב "ויבך יוסף בדברם אליו"(נ' י"ז).

אין אדם בכל התנ"ך שדמעתו היתה מצויה כל כך כיוסף. אלא שאם כך הם פני הדברים, איך זה שדווקא כאשר מצופה מאדם לבכות, דווקא שם הוא לא בוכה? יש פה גילוי גדול מאוד הממחיש לנו מיהו יוסף. יוסף הוא האדם הרחמן והרגיש ביותר, אבל גם האדם המאמין ביותר. ולכן בכל המצבים שבהם אדם במצבו היה בוכה, דווקא שם הוא אינו בוכה. אבל כאשר רגשות ליבו האהוב והרחמן, המלא בחמלה על אחיו ועל אביו עולים על גדותיהם, ורואה שאחיו מגלים חרטה על מעשיהם, וכאשר הוא רואה מקדש ומשכן שעתידים להיחרב, וכאשר הוא רואה את חשכת הגלות, ואת אביו משתחווה לו, אין הוא מסוגל לעצור בעד דמעותיו ופורץ בבכי. אם היינו רוצים לדעת מה הם תכונותיו של מנהיג, ומה נדרש ממנהיג להיות, הרי לנו דוגמא מאלפת זו.

יוסף שעמד בכל נסיון אפשרי בגבורה, בעוז ותעצומות, מתגלה כאדם רגיש אשר ליבו הומה לצרת הזולת ואין הוא מסוגל לעצור את בכיו באותם הרגעים. זהו יוסף. האדם השלם. שלא בוכה על צרות עצמו אלא על צרותיהם של אחרים.

געגוע עז פועם בקרבנו למנהיג גדול בכל קנה מידה, יחיד בדור, שהיה ואיננו, מרן רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל אשר ניחן באותה מידה נדירה של לב הומה בעד אחיו יותר מאשר בעד עצמו.

מיוסף ועד יוסף לא קם כיוסף.

אם רצוננו לדעת מאיזה חומרים עשויים מנהיגים, הרי לנו דוגמא לכך. הדמעות שמורות אצלהם לצורכי העם, ואילו על עצמם כמעט שאינם בוכים.

זאת עלינו לזכור, כאשר מתמודדים אנו עם קושי אישי, ונוטים לברוח ולהתחמק מהתמודדות בקשיים של זולתנו, וספק אם אי פעם הזלנו דמעה על צרותיהם, נזכור שמנהיג אמיתי נמדד בדיוק בזה.

שבת שלום

הרב מאיר אשר לוגאסי.

אשדוד-כפר סבא.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!