תיאור מרתק: ההדלקה בחצר סאדיגורה

העיתונאי והסופר יצחק פלדמן השתתף הערב (חמישי) ליל זאת חנוכה במעמד ההדלקה בחצר סאדיגורה אצל האדמו"ר החדש שזו לו ההדלקה הראשונה, את רשמיו העלה מעל גבי הטוויטר והנה זה כאן לפניכם.

ממרומי הפארענצ'עס שמעתי את קולו של הרבי כמו דממה. 

זו פעם ראשונה, כך אני חושב, ששמעתי את השקט. ככה כפשוטו. שמעתם פעם שקט?

הוא לא התאמץ להרים את קולו. לא ניסה להרשים באיזו התלהבות מעושה את מאות החסידים והסקרנים שהצטופפו מעליו, קומות קמות, מצוידים באלפי תכונות של סקרנות. שוב ושוב חזר על ויהי נעם, מילה במילה, בניגון מתחנן, בוכה מעט, מתרפק. והשקט למעלה התחבר עם השקט למטה. ההיכל כולו כפף עצמו לקראת ההדלקה.

הרבי מסאדיגורה, מי שהכתרתו הייתה לא מכבר לסנסציה בעולם החסידות ואף מחוצה לה, נראה כאן כל כך שונה מהתמונות שהצמידו עורכים דורשי רייטינג לכתבות שנשאו את שמו. הוא רחוק מההמולה, מצוי בתוך מעגל משלו, כאילו הרעשים שבאו עם הרוחות הסוערות, אינן נוגעות לו כלל. כמו חומה בלתי נראית מקיפה את הדמות הצעירה, שאינה מאפשרת לפוליטיקה ולשונות רעות לחדור אל ד' אמותיו.

מולו ניצבת, מוטבת על שמניה ופתילותיה מנורה שקיבל במתנה מחמיו. יום לפני חנוכה התברר לו שלא יוכל להדליק במנורה המסורתית שבה הדליקו אבותיו הקדושים במשך מאה וחמישים שנה. כששמע על כך פסק על אתר: "חלילה לעשות מחלוקת, אדליק בשמחה בחנוכייה שקיבלתי ממורי חמי שליט"א".

בעיני רוחו, כך אפשר לראות עכשיו בחוש, הוא עודנו אברך צעיר, יושב מדי יום בכולל, ועובד את קונו כסדר יום שהיה רגיל בו. ומלאכת האדמו"רות שהוטלה עליו? נו, הרי הוא מוכרח לקיים את צוואת אביו.

כשבירך הרבי על ההדלקה, רק עיניו סיפרו על הבערה הפנימית. גופו המצטנף תחת הקולפיק ההדור לא הניע שריר מיותר. קל לדמיין ככה את זקניו, מייסדי בית המלוכה הרוז'ינאי, פוסעים פסיעה מדודה, מוקפים בגדי מלכות ודמותם לוחשת הדר.

אחרי שזכיתי להשתתף עם חסידי סאדיגורה בטיש הראשון של הרבי, הינוקא לבית רוז'ין, נכספתי לחזות בהדלקת זאת חנוכה, הידועה בסגולותיה הגדולות בעולם החסידות.

הקהל פורץ בשירה אדירה. בבת אחת מופר השקט שהיה נראה חלק בלתי נפרד מאבני הבניין. שירי הלל ותשבחות, חלקם בעלי קצב מהיר, שמח, ואחרים איטיים יותר, נושאים בעומקם תפילה.

כל מה שקורה למעלה, על הפארענצ'עס, לא רלוונטי לנעשה למטה, אצל פתח חדרו של הרבי, מול החנוכייה של חמיו. עודנו באותה תנועה, מתנדנד בשלווה קדימה-אחורה, עיניו פקוחות, מישירות מבט אל המנורה הדולקת, אל הנרות המרצדים, אל השמן הנאכל בסבלנות, כאילו יש לו את כל הלילה.

ליל חורף בחוץ, ואילו בפנים לוהט. בוער. חנוכה ראשון לחסידים עם הרבי. הם מנצלים כל רגע מהיום האחרון. לפני שיבוא החורף הארוך, וישמים את הנפשות ביגונו.

ניגון אחד היה כמו בכי ממש. כשניגנו החסידים את הניגון הזה, נשמותיהם לא היו כאן, אני בטוח.

"מה בצע בדמי ברדתי אל שחתך היודך עפר היגיד אמיתך"

ואז בעיניים דומעות, משחזרים את מה שעבר עליהם השנה, מאז פטירתו של רבם זצ"ל, ועד הכתרתו הלכה למעשה של רבם שאליו עיניהם נשואות:

"הפכתי מספדי

למחול 

למחול לי".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!