הרב שאול יורוביץ': המפגש המרתק בין צדיק לבעל תשובה
כמדי שבוע, הרב שאול יורוביץ' מתבונן לעומק באקטואליה היהודית ושולה מתוכה מגוון עצות לעבודת המידות והתמודדות עם מכשולים • והשבוע: יהודה ויוסף הצדיק; על המפגש המרתק בין צדיק לבעל תשובה
- הרב שאול יורוביץ'
- ב' טבת התשפ"א
פרשות אלו מתארות את הקשר המורכב בין יוסף ואחיו, החל ממכירתו לישמעאלים בפרשה הקודמת, דרך הדו שיח המתקיים ביניהם בפרשתנו בעוד הוא נדמה להם כזר, ועד ההשלמה וההיכרות המחודשת ביניהם בפרשה הבאה.
על אף שמחלוקת זו הייתה בין כלל האחים (מלבד בנימין) ליוסף, בפועל היא מתנהלת בעיקר בין יהודה ליוסף, יהודה הוא זה שמשכנע את האחים למכור את יוסף והוא גם זה שבפרשת ויגש בדבריו היוצאים מן הלב מביא להשלמה המחודשת ביניהם.
במאמר זה כמובן שאיננו מתיימרים כלל לנסות לפרש פרטי אירועים אלו או להסביר את מהלכיהם של שנים עשר שבטי יה, אך ננסה להשקיף על הדברים במבט פנימי מבוסס על תורת החסידות, ואשר בכוחו לתת לנו כיוון מדויק יותר בעבודתנו הפנימית.
על פי החסידות מתנהל כאן דיאלוג בין שתי הסתכלויות מהותיות על דרכו של אדם בעולמו, ובכדי להבינן עלינו לעמוד בקצרה על שתי הדמויות הנעלות האלו.
חז"ל מכנים את יוסף פעמים רבות 'יוסף הצדיק', ובספרי הפנימיות אף הוסיפו לכנותו 'צדיק יסוד עולם', משמעות כינוי זה על פי פשוטו הוא כלשון המדרש שבכל מפגשיו עם הרע 'עמד בצדקו', החל מפיתוי אשת פוטיפר, וכן בהיותו בבית האסורים, ולבסוף בהתמנותו למשנה למלך על מצרים, בכל אלו ראינו שאין הרע משפיע עליו כלל, והוא עומד בצדקו בכל ניסיונותיו. יוסף הצדיק הוא הדמות המושלמת שאינו נכנע לשם נסיבות מיוחדות גם בהיותו במקומות השפלים ביותר וגם בעלותו לגדולה הוא בשלו.
לעומתו, אצל יהודה אנו מוצאים דרך הפוכה, דרכה של תשובה, יהודה שלא כיוסף, כביכול כן נכשל במעשה תמר, אך מעלתו מתוארת בפסוק באמרו "צָדְקָה מִמֶּנִּי", כלומר למרות כשלונו ונפילתו הרי הוא שב באותו מקום ובאותו זמן, מיד כאשר מעמידים אותו מול חטאו הוא מודה ועוזב ללא שום הצטדקות, ענין זה חוזר על עצמו אצל דוד זרעו במעשה בת שבע שמיד כאשר נתן הנביא מעמידו על טעותו הוא הודה ולא בוש.
שתי דרגות אלו נקראות 'צדיק' ו'בעל תשובה', לכל אחד מהם ישנו יתרון מובהק, מחד בעולמו של הצדיק אין מקום לנפילה כלל, הכול טהור ומושלם, ולכן קשה לו להכיל את בעל התשובה. לעומתו בעל התשובה ראה והתנסה בצד השני של העולם, והוא יודע משהו שהצדיק לא יודע, הוא יודע את הדרך להיחלץ מן המיצר אל המרחב, מאפילה לאורה.
בהסתכלות רחבה יותר הבדל זה בין 'צדיק' ל'בעל תשובה' הוא יסודי ועיקרי מאוד בכל מציאות החיים, וכפי שאנו רואים אצל יוסף שמלבד עמידתו בניסיונות, כל מהלך חייו הוא באופן של 'לכתחילה', דוגמאות מובהקות לכך הם חלומותיו המנבאים ומתארים את העתיד, וכן עבודתו לצבור בר משנות השובע לשנות הרעב שני אלה מבטאים היטב מהלך זה להתכונן נכון ולא ליפול כלל. ומאידך בעל התשובה מבטא את ההיפך הגמור, היכולת לאלתר בתוך הבלגן.
האמת הצרופה היא ששתי דרגות אלו זקוקות זו לזו, שמחד בראשית כל עבודה על האדם להישמר ולהיזהר ככל האפשר לבל ייפול, בבחינת 'יוסף הצדיק', ומאידך ברגע שכשל או נפל בחטא כלשהו, עליו לאחוז מיד במידת התשובה בבחינת יהודה, ולהקים עצמו מתוך השבר. ההולך רק באחת מהדרכים לא יצלח שאם הוא אוחז במידת הצדקות אם חלילה ייפול לא תהיה לו תקומה, וכן להיפך אם מלכתחילה מודע הוא לתשובה וכמעט שהוא מוכן ליפול, לעולם לא יתאמץ בכל כוחו לעשות את הדבר בשלמות.
אך בכל זאת כדרך עיקרית מבואר בספרי הפנימיות שישנו מתח מתמיד בין שתי דרגות אלה, וכדברי חז"ל (ברכות לד:) "מקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים". יוסף הצדיק רוצה להנחיל את הדרך המושלמת חסרת הפגמים, ועל כן הוא מביא את דיבתם רעה אל אביהם, הוא אינו מוכן לקבל מושג של נפילה כלל. אך השבטים האחרים הולכים עם יהודה מלכם שהוא מורה את דרך התשובה כדרך עיקרית, וטענתם היא ש"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, וממילא ההדגשה צריכה להיות על עבודת התשובה.
לאור תובנות אלו נבין יותר את הוויכוח השורשי הניטש בין יוסף ויהודה. כאשר יהודה מנסה לשכנע את אחיו למכור את יוסף לעבד הוא טוען טענה הנראית מגוחכת, הוא אומר להם מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ: לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים. על פניו זה נשמע מוזר, כאילו הוא אומר להם בוא נרוויח כמה גרושים על הדרך? אך בהסתכלות הפנימית המבוארת יש במשפט הזה משמעות עמוקה. שמקודם האחים רצו להורגו – כלומר רצו לבטל ולהעלים את דרכו שלדבריהם כאמור אין מקום לצדקות מוחלטת ואין היא אפשרית כלל, וממילא תפיסה זו בכוחה להביא לידי קלקול, שהרי לא יעמדו בני אדם בדרך זו וייפלו לגמרי מעבודה רוחנית, ועל כן עליהם להורגו.
וכאן בא יהודה וטוען כך: אם נהרוג אותו כדבריכם מכיוון שדרכו אינה הדרך הראויה, לעולם לא נוכיח את טענתנו בדבר דרכנו הנכונה, שהספק ימשיך לנקר בקרבנו אולי אם היה בחיים היה מצליח להתוות את דרכו לרבים כראוי, אך אם נמכור אותו נוכל לגרום לו להתמודד עם הרע וליפול שם, וכך יראה עד כמה קל ליפול ויודה לדרכנו.
מה שמדהים הוא שהתרחש ההיפך הגמור, ירידת יוסף למצרים היא זו שגילתה את צדקותו, עד כדי שגם האחים התוודעו לגדולתו שגם בהיותו במקומות הנמוכים ביותר בשיא השפלות ביושבו בבית האסורים על מעשה שפל שלא ביצע רחוק ממשפחתו שהתכחשה לו, וגם בהיותו בשיא הגדולה כמשנה למלך מצרים עמד בצדקו ולא נפל כלל. במקביל דרך ירידה זו יוסף עמד על הקלות ליפול בראותו את השפלות של ערות מצרים והוכרח להכיר בכוח התשובה, ונמצא שהיה כאן הכרה הדדית של שניהם בשני הדרכים גם יחד.
על התוועדות נפלאה זו אנו קוראים בתחילת פרשת ויגש, ובספרי הפנימיות מתואר מעמד זה של "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה" והמשכו ב"וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק" ייחוד שלם בין הצדיק לבעל התשובה, הכרה שלימה בשני הדרכים גם יחד.
נוסיף ונאמר שגם לגבי המלוכה, למרות שעיקר המלוכה של יהודה היא, שהמלוכה ניתנה לדוד ולזרעו עד עולם, וזה מפני שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ואם כן זוהי הדרך הכבושה לרבים. בכל זאת ראשית המלוכה של יוסף היא, וכפי שנתבאר שבראשית העבודה, על האדם לנסות להיות בשלמות בלי ליפול כלל, ועל כן בחינה זו היא בדרגת יוסף הצדיק. אך מיד לאחר כניסת האדם לתוך העבודה עצמה, הרי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ואי אפשר שיהיה בשלמות הגמור, ועל כן אז עיקר העבודה היא בבחינת דוד וכאמור.
הוספת תגובה
לכתבה זו טרם התפרסמו תגובות