מחלת הסוכרת: ניהול האיזון ומצבי סיכון על ידי אינסולין ומעקב יומי

הסוכרתי חייב לקחת אחריות על כמויות האינסולין והסוכר שבגופו. הוא לומד 'לנהל' את עצמו באופן קבוע. הוא אחראי על מינוני האינסולין הבסיסי שלו, וכן על מתן זריקות נוספות לפני האוכל שהוא עומד לאכול, בהתאם לסוג האוכל וכמות הפחמימות הנמצאות בו, הפחמימות מתפרקות באופן מהיר והן מעלות את הסוכר.

מטרת העל של ניהול הסוכרת היא איזון ערכי הסוכר בדם שיעמוד כל העת על 70-110 מ"ג לד"ל דם. ערך סוכר הנמוך מ-70 מוגדר כ"היפוגליקמיה" (היפו), ומעל ל-110 "היפרגליקמיה" (היפר). תפקיד הסוכרתי הוא לאזן את עצמו ככל שניתן, על מנת שלא להיכנס למצבים קיצוניים ומסוכנים של ירידה/עליה בערכי הסוכר, ולשמור על ערכי סוכר תקינים פחות או יותר. ניהול הסוכרת מתבצע במשך 24 שעות ביממה. בהמשך נפרט דרכי טיפול בהן נוקט הסוכרתי במצבי קיצון.

סדר יומו של הסוכרתי עמוס בחישובים ובבדיקות, סמוך לקימה בבוקר הוא בודק את ערכי הסוכר שלו, ומתחיל להתייחס אליהם בהתאם. לאורך כל היממה - הוא לא יכניס מאכל ומשקה לפיו, לפני שיבדוק את רמת הסוכר הקיימת בגופו. הוא יחשב במדויק את כמות הפחמימות שהוא עומד לאכול, ויזריק קודם לכן אינסולין בהתאם. הוא מתנזר ממאכלים שמקפיצים את הסוכר באופן מידי, ולומד להבחין היטב בכל מרכיבי המאכלים והשפעתם עליו. הוא נושא עמו באופן קבוע ערכת בדיקה של סוכר הכוללת דוקרן להוצאת דם ומכשיר אלקטרוני למדידת הערכים, מזרקי אינסולין, אינסולין בסיסי המתפרק לאורך היממה במינון נמוך, ואינסולין מהיר הנלקח לפני האוכל, וכמובן גלוקוז מהיר, סוכריות וכדו', למקרה של היפוגליקמיה.

מתן אינסולין בכמות גבוהה מדי מהנדרש לגוף, עלול להוביל לירידה חדה בערכי הסוכר, שמשמעותה היא סכנת חיים מיידית. החולים לומדים לזהות את מצב ה'היפוגליקמיה' שהוא ירידה בערכי הסוכר, ולפעול בעזרה ראשונה בהתאם כדי לא להגיע למצב של איבוד הכרה. מצבי 'היפו' שכיחים יותר אצל סוכרתיים מסוג 1, והם מוגדרים כסכנה בטווח המיידי, לעומת ערכי סוכר גבוהים שבאופן כללי הם סכנה לסיבוכים בטווח הארוך.

הסוכרתי עוקב אחר ערכי הבדיקות שלו טרם האוכל, וכשעתיים לאחריו – כדי לבדוק אם אכן נשמר/הושג איזון. במצבי היפו, דהיינו עודף אינסולין הגורם ל'נפילת סוכר', יש לטפל בהעלאת הסוכרים על ידי אכילת פחמימה פשוטה המתפרקת במהירות ומעלה את ערכי הסוכר, ולערוך עוד בדיקות לוודא שרמת הסוכר התייצבה. הסוכרתי לומד היטב על כל מאכל אותו הוא מכניס לפיו, על ההשפעות והתנודות שלו על ערכי הגלוקוז, ולפי תוצאות הבדיקות עליו להתאים את הטיפול בהתייעצות והכוונה של הצוות המטפל.

מצבי הסיכון במחלת הסוכרת

היפוגליקמיה – ערכי סוכר נמוכים מדי. כאשר בגוף הסוכרתי אינסולין מעבר לנדרש, (יכולה להגיע כתוצאה מחישוב לא נכון של הזרקה) הוא מפתח ערכי סוכר נמוכים. כשרמת הסוכר יורדת מתחת לערך של 70 מ"ג לדציליטר דם - הסוכרתי בסכנה, כשבמקרי קיצון, הוא עלול לאבד את ההכרה ואף גרוע מכך, אם לא יטופל מיידית. הדרך המהירה ביותר להעלאת רמת הסוכר בדם היא פשוטה בתכלית: לספק לו סוכר. זה יכול להיות בשתיית שליש כוס משקה ממותק, אכילת סוכריה או כל פחמימה פשוטה אחרת, כדי להקפיץ את רמת הסוכר באופן מידי. לאחר מכן יש לערוך בדיקה נוספת לבדוק שאכן ערכי הסוכר עלו, ולתחזק אותם באכילת פחמימה מורכבת המתפרקת לאורך זמן ממושך יותר.

היפרגליקמיה – ערכי סוכר גבוהים מדי. כאשר אין אינסולין בכמות מספקת בגוף, עולים ערכי הסוכר בדם. באופן כללי לערכי סוכר גבוהים בדם אין סיכון לטווח הקצר, למעט מצב של חמצת שתואר בתחילת הכתבה. ערכי סוכר גבוהים, מזיקים מאד לטווח הארוך, כאשר הסוכרתי נחשף לסיבוכי הסוכרת הידועים לכל ממחלת הסוכרת סוג 2.

יודגש: כי כל סדרת הכתבות מובאת כאן רק להעמקת הידע והרחבת הידיעות, ואין בכל האמור מתן עצה רפואית כלל, על כל שאלה ובירור פנו אל גורמי הרפואה המוסמכים.

סייע בהכנת סדרת הכתבות אברהם דיקמן, מומחה למחלת הסוכרת.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!