הרב שאול יורוביץ': תמימות היא שלימות

בתחילת הפרשה התורה מתארת את דמותו של יעקב אבינו במילים אלה "וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם ישֵׁב אֹהָלִים", זוהי המעלה המרכזית של יעקב אבינו המפורשת במקרא.

זה מעורר פליאה שדווקא יעקב אבינו נדמה שהתנהלותו לאורך ימי חייו אינה תמימה כלל, שכל מה שהוא השיג בחייו היה כביכול בעורמה כאשר הוא לוקח את הבכורה והברכות מעשיו אחיו, ואף יותר מכך מבואר בדברי חז"ל שהוא אומר ללבן בפירוש "אחיך אני ברמאות" (אין אנו באים במאמר קצר זה לבאר את מהלך דרכי התנהלותו של יעקב עם עשיו ולבן שזה מצריך ביאור רחב, אלא לבאר איך זה מתיישב עם התמימות).

זה מביא אותנו לעסוק במהות התמימות. האסוציאציות העולות במחשבתנו ביחס לתמימות הן נאיביות, שטחיות, וחוסר תחכום וכדומה, אך כפי שראינו, תיאור חייו של יעקב מספרת סיפור אחר על התמימות, ננסה אם כן להכיר מחדש מונח חשוב זה:

המקור העיקרי לתמימות במקרא היא ציווי התורה: "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים יח). רש"י מפרש שם כך: "התהלך עמו בתמימות ותצפה לו ולא תחקור אחר העתידות אלא כל מה שיבא עליך קבל בתמימות ואז תהיה עמו ולחלקו".

במילים פשוטות תמימות משמעה שלימות, להיות שלם עם הדבר שאתה בו, ללא פנייה חוצה לחשוב חשבונות מפני מה אני עושה הדבר ומה יצא לי מזה שזהו חקר עתיד הדבר, אלא שלימות מוחלטת עם המעשה מרוב דבקות בו.

אנו מתייחסים לימי הילדות כימים של תום, וזה בעיקר מצד עוצמת החיבור של הילד הקטן למצבו בשלימות, הוא אחד עם פנימיותו, כאשר הוא שמח, הוא קופץ ומדלג ברמ"ח איבריו, ולעומת זה כאשר הוא בצער הוא בכוכה את נשמתו, זה מבטא תמימות, היותו שלם עם עצמו.

אם כן מובן שהתמימות מביאה את יעקב להיות ישֵׁב אֹהָלִים מצד פנייתו פנימה, ולעומתו עשיו הוא "אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה", כלומר הוא מחפש את אושרו מחוצה לו.

לאחר שיעקב חוזר מלבן ופוגש שוב בעשיו ומשלים איתו, נאמר "וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם" תמימותו הביאה אותו לשלמות ממש, זה התחיל בתם והפך לשלם.

***
נעמיק יותר במהות התמימות:

כך כותב רבי נחמן מברסלב: "ובאמת, אחר כל החכמות, אפילו מי שיודע חכמות באמת, אחר כל החכמות צריך להשליך כל החכמות ולעבוד את ה' בתמימות בפשיטות גמור בלי שום חכמות. וזה היא החכמה הגדולה שבכל החכמות" (ליקוטי מוהר"ן ב מד)
מבואר בדבריו שאף לאחר השגת החכמה, על האדם להשליכה כדי לפנות מקום לתמימות.

ביאור: ההבחנה בין החכם והתם היא כדלהלן: החכם בוחן מבחוץ. הוא חוקר, הוא מתבונן. כשאתה מסתכל על משהו מבחוץ, תמיד יישאר מרחק בינך לבין האובייקט שאתה מתבונן בו. התם לעומתו מתאחד עם השכלתו, כל כולו מצוי עם אותו מעשה אשר הוא עושה. לכן עשייתו מחייה אותו, כי הוא ממש שם, חי בתוך הדבר, הוא ומעשיו הופכים לאחד.

אם כן החכמה ערכה רב, כאשר אתה בא ללמוד משהו, לעמוד על טיב עניין כלשהו. אך לאחר שחקרת ודרשת בחכמה שבך, והגעת לתובנה ולבירור האמת, עליך להפסיק להשתמש בחכמה, ולהתחבר לדבר מצד האמת שבה.

למשל: כאשר אתה בא ללמוד על אהבה, אתה בוחן אותה מכל זוויותיה. אתה מנסה להעמיק איך משיגים אותה. הינך חוקר את כל צורות הבעותיה, ובקיצור אתה משתמש בחכמה שבך. וזה רצוי, ואפילו טוב מאוד.

אך אם בשעה שמזדמנת אליך אהבה בפועל, באותו זמן אתה עדיין ממשיך לחקור ולבחון אותה, הרי אז החוכמה הופכת לטרגדיה ממש.
במקום לאהוב – אתה בוחן את האהבה. במקום להיות אחד עם מושא אהבתך – אתה חוצה ביניכם, בכך שאתה ממשיך לחשוב, לבחון ולחקור.

החכמה בשעה כזו היא אסון ממש.

חכמות כאלו, רבי נחמן שולל בכל תוקף.

הוא אינו מדבר על החכמה עצמה, כלימוד.

הסיבה שנדמה לנו שהתואר תמים הוא שם נרדף ליהודי פשוט יש בה גרעין של אמת, וזה מפני שלפי רמת ידיעותיהם יקל עליהם לשקף את מציאותם בשלימות במעשיהם, וכפי שהאדם גדל אתגר התמימות גדל אתו מצד גדלותו שלא יהיה חכמתו מרובה ממעשיו, זו גם סיבת התמימות של ילד מפני שזה כל מה שהוא כאמור.

מעשה ברועה בהמות שהיה נוהג להתפלל לפני ה': 'ריבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שאילו היו לך בהמות והיו נותנים לי לשומרם... הייתי שומרם בחינם כי אני אוהב אותך'.

חכם אחד הזהירו שלא יתפלל כך ולימדו סדר ברכות שבסידור. אולם משהלך אותו חכם, שכח הרועה את תלמודו ולא ידע כיצד להתפלל. כי את אשר נוהג היה לומר, חשש מלומר בשל אזהרת אותו חכם.

באו לחלום לאותו חכם ואמרו לו: 'אם לא תאמר לו שיאמר כפי שנהג לומר תמצאך הרעה כי גזלת לי אחד מן העולם הבא'. (לפי ספר חסידים)
סיפור זה מבטא את תמימותם של אנשים פשוטים, האיש הזה היה מחובר בכל חלקיו לתפילתו זו, היא שיקפה את פנימיותו בשלימות, כאשר החכם הניא אותו מזה, ותפילה אחרת לא הייתה לו הוא נשאר קרח מכאן ומכאן.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!