"אשתי אמרה משפט שהקפיץ לי את הפעמונים"

היה זה לפני כשנה, קיבלתי טלפון מאברך יקר: "מרדכי, אני חייב לפגוש אותך בדחיפות". קבענו זמן והוא הגיע.

הוא היה נראה אברך מאיר וירא שמיים. וכך הוא סיפר לי: "אני כבר נשוי עשר שנים, יש לנו ברוך השם כבר שבעה ילדים שיהיו בריאים, אשתי עובדת ואני לומד חצי יום ועובד חצי יום.

אני ואשתי חיים ברוך השם חיים מאושרים. אנחנו אוהבים אחד את השני, מכבדים אחד את השני.

כמו בסיפורים הטובים על הזוג המושלם שחי לו חיים מאושרים טובים ויפים, כך אנחנו ברוך השם חיים.

אבל פה בדיוק יש תפנית מסוימת בעלילה. משום מה בחצי שנה האחרונה אשתי אמרה לי כבר כמה פעמים בגילוי לב בשיחות היותר אישיות שדיברנו, תשמע: 'אני לא יודעת מה עובר עליי, אני מרגישה לחץ נפשי קצת. יש לי כזו הרגשה שבא לי לברוח מהכול ורק אני רוצה קצת שקט'.

ופעם אחת אשתי אמרה לי את המשפט הבא, שהקפיץ לי את כל הפעמונים, משהו לא טוב קורה פה!

'בא לי לפעמים לברוח מהבית לכמה שעות'. אני נלחצתי ושאלתי אותה: האם פגעתי בך? עשיתי לך משהו לא טוב?  

היא ענתה: 'לא, זה לא קשור אליך בשום צורה שהיא, אתה בעל מיוחד אין לי עליך שום תלונה.

אני פשוט מרגישה חנוקה שאני חייבת להשתחרר... זה הכול'.

כבר למחרת הפתעתי את אשתי - הזמנתי  נסיעה למלון, [לא סתם, משהו של הביוקר!] בעוד מספר ימים.

נסענו למלון, היה ממש נחמד, הייתי בטוח שאשתי צריכה קצת חופש מרוב העומס הברוּך שיש בבית.

באמת אחרי שחזרנו הכול היה טוב ונחמד, אבל לא עוברים חודשיים ושוב באחת השיחות שלנו אומרת לי אשתי...

את אותם המשפטים שהיא אמרה לי אז.

ואני כאן באמת הרגשתי כבר חסר אונים - מה עובר על אשתי אולי היא סובלת מדיכאון? נכנסתי ללחץ.

שלחתי אותה למטפלת והיא לא ידעה לאבחן מה יש לה. 'אין לך לא דיכאון ולא כלום, רק קצת  שחיקה של החיים', אמרה לאשתי.

ואז אמרתי לעצמי אני לא יודע מה לעשות אולי מישהו אחר יכול לעזור לי פה.

והנה אני פה".

ישבתי איתו לשיחה ארוכה ניסיתי בכל דרך אפשרית להבין מה הבעיה פה. ניסיתי לבדוק את ההתנהגות של האברך לאשתו בכל דרך אפשרית, ובאמת.

הוא היה באמת אדם מיוחד, איך שהוא מתייחס לאשתו. איש נפלא כפשוטו. לא מצאתי שבו הבעיה.

ואז השם האיר את עיניי ואמרתי לו: "אתה יודע מה אשתך צריכה? היא צריכה חופש".

"חופש?! היינו לא מזמן במלון!", הוא התפלא.

"לא, לא חופש איתך היא צריכה", עניתי לו, "חופש עם עצמה היא צריכה, ואסביר לך:

"חוץ מהעומס שבו אשתך נמצאת שהיא גם עובדת בבית ומחוצה לו, היא זקוקה לחופש בשביל המערה שלה.

לכל אחד מבני הזוג גם לגבר וגם לאישה יש  מצבים של מערה. שבו צריך כל אחד את הזמן שלו להיות עם עצמו לבד או עם חברים או חברות, ולא עם בן או בת הזוג או עם בני משפחה.

זהו מצב בו הנפש צריכה את הזמן שלה להיות לבד עם עצמה כדי שיהיה לה כוח להיות עם אחרים".

"מה, היא צריכה חופש לבד? היא לא נהנית איתי? הרי אנחנו מאוד נהנים יחד!" שאל, קבע, האברך המאיר.

"זה בדיוק העניין", אמרתי לו, "מכיון שאתם כל הזמן ביחד יש את הזמנים שאדם צריך להיכנס למערה שלו, למקום הנפשי שלו. להרגיש שיש לו את המקום שלו לבד, לא רק כל הזמן לאחרים.

ודבר נוסף: כאשר האדם מקבל את המקום שלו לבד, יש לו את הכוחות והאנרגיה לתת לאחר. ולכן אם תשמע לעצתי היא צריכה כרגע לפחות פעם בשבועיים לצאת עם החברות שלה, או אפילו לבד לכושר או לבריכה.

תן לה את הזמן שלה".

אחד הדברים שראיתי שיכולים למנוע הרבה בעיות בזוגיות או שחיקה בחיי הזוגיות, וגם כוחות נפש להמשיך הלאה את החיים.

זה שצריך ואפילו חובה פעם בשבועיים שכל אחד מבני הזוג יצא לבד, הגבר עם חבריו והאישה עם חברותיה.

כמובן שהכול צריך להיות בטעם טוב ולא במצבים שזה מכביד על בן הזוג .

אני לא מדבר על הדבר הבסיסי שכל בני זוג בשביל לחיות חיי זוגיות בסיסיים צריכים לצאת פעם בשבוע לבד, זה בין אבני היסוד לחיי זוגיות נורמליים.

אני מדבר על פעם בשבועיים על זמן שכל אחד הולך למערה שלו לבד.

אחרי שאדם חוזר מהמערה שלו יש לו הרבה יותר כוח להתייחס לשני, להעניק לשני, לדאוג לשני.

שאלתי אותו: "מתי אשתך יצאה לבד עם חברות שלה?, משהו לבד באמת בלי ילדים על הראש ובלי אף אחד על הראש".

"למי יש זמן לצאת", אומר לי האברך. "בקושי יש לנו זמן לעצמינו. אבל  האמת שאמרתי לה לפעמים: 'למה את לא יוצאת עם חברות'? והיא תמיד אומרת לי: 'איך יש זמן לזה. יש לי כל כך הרבה מה להספיק'".

"זה בדיוק העניין", עניתי, "בוא תנסה מה שאמרתי לך. אני בטוח שאשתך תגיד לך מה פתאום?! מה הקשר למה שאני מרגישה?!

אבל אתה תנסה את זה ואתה תראה שזה בעזרת השם יעבוד.

אשתך תתחיל להיות מישהי אחרת.

נכון צריכים להגיד תודה להשם על הבית, בני הזוג, הילדים וכו' אבל הנפש גם צריכה את הזמן שלה. לעשות קצת רוורס, קצת שקט, להיות קצת עם עצמה, לעצור את הכול.

אתה גם צריך את זה, אתה אולי פחות מרגיש את זה כי יש לגבר היהודי מלא אירועים שהוא נפגש עם חברים ועושה סטופ. אבל עקרת הבית היהודית החרדית קצת פחות".

"האמת שגם אני מרגיש צורך חזק להשתחרר ולצאת לפעמים", אמר לי האברך, "אבל החיים מלאים אתגרים ולא נותנים לי".

"תחשוב", אמרתי לו, "אשתך במשך שנים קמה כל בוקר מוקדם רצה לעבודה חוזרת בחמש מטפלת בילדים וכו' כך במשך שנים, מתי היא עושה סטופ?

אז נכון שאתם גם יוצאים ועושים סטופ.

אבל לצאת לא עם בן הזוג זה איזה משהו אחר, סטופ מסוג אחר לגמרי.

יש אנשים שצריכים את זה רק פעם בחודש ויש פעם בחודש וחצי.

אבל זה בטוח שאנשים שיוצאים לבד אפילו פעם בחודשיים, זה ממלא את המצברים - לתת לשני וגם לאדם בעצמו".

יש בזה כל הרבה הסברים פסיכולוגיים למה זה עוזר ומשפיע שזה ארוך מאוד לכתיבה בכתבה זו.

אני מכיר אנשים שבמשך שנים חיים כך ולא יודעים לעצור ולעשות סטופ. ואז ח"ו מגיע הרגע של הפיצוץ.

נפרדתי מהאברך לשלום והצלחה ויותר לא שמעתי ממנו תקופה ארוכה - בערב פסח האחרון ממש לפני החג קיבלתי טלפון. זה היה האברך היקר. "עדיף מאוחר מאשר בכלל לא", הוא אמר. "הייתי חייב להגיד לך תודה.

עשיתי מה שאמרת לי ובאמת אשתי פשוט מרגישה שמחה ומאושרת. ואתה יודע מה הכי מעניין פה שגם אני התחלתי קצת לצאת פה ושם וברוך השם הזוגיות הטובה שהייתה לנו כל השנים רק מתחזקת והולכת".

כך מבואר במסכת בבא מציעא (סב.) – "שניים שהיו מהלכים בדרך, וביד אחד מהם קיתון של מים. אם שותים – שניהם מתים. ואם שותה אחד מהם – מגיע ליישוב – כלומר ניצל. דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו. עד שבא רבי עקיבא ולימד – 'וחי אחיך עמך' (ויקרא כ"ה, ל"ו), חייך קודמים לחיי חברך". ראשית – צריך האדם לדאוג לחייו שלו, ורק מתוך שהוא חי הוא יכול לדאוג לחיי חבירו.
כך זה גם באהבת הרע. התורה הקדימה באלפי שנים ולימדה את הכלל הפסיכולוגי הפשוט – רק מי שאוהב את עצמו וטוב לו עם עצמו, ליבו יכול להיות מלא אהבה לכל. תנאי בסיסי ל – 'ואהבת לרעך' הוא – 'כמוך'. קודם כול, תביט בעין טובה ובאהבה על עצמך, ואז תוכל להביט בעין טובה ולאהוב את זולתך.

שבת שלום מלאה אור, אהבה, קדושה ואמונה לכל עם ישראל הקדושים.

לתגובות: [email protected]

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!