מכתב גלוי לביהכנ"ס: "מרגיש חובה להתנצל בפניך"

לא נעים לי ממך, אבל רגע לפני שאני נכנס בהדרת קודש אליך, ביהכנ"ס יקר שלי, אני מרגיש חובה להתנצל בפניך.

למה להתנצל? כבר מזה מספר חודשים שלא ביקרתי אצלך. לא פעם עברתי לידך בתחושה חמוצה. הצצתי פנימה וראיתי מרחוק את המקום שלי. הבטתי עליו ברחמים. המקום הזה כבר יתום מזה זמן. הרבה זמן. לא פעם הסתכלתי עליו בגעגועים. כמה אני מחכה לשבת שם. לחזור לתפילות וללימוד, ואפילו סתם ליהנות מהאווירה המרוממת של המקום. ביהכנ"ס, לא רחוב. מקום תפילה קדוש, לא עמודים וברזנט.

הצצתי גם לארון הקודש הנעול. כל כך הרבה זמן הוא לא נפתח לקריאת התורה. כל כך הרבה זמן לא הזזנו את הפרוכת היוקרתית. כל כך הרבה זמן לא הוצאנו את כתרי התורה הכסופים. כל כך הרבה זמן לא שמענו את הגבאי בקולו המתוק על הבימה המעוצבת שלנו. כל כך הרבה זמן לא זכינו לבקש ולהתחנן ל'בריך שמיה דמארי עלמא" בפתיחת ההיכל. כמה אני מתגעגע למקום הקדוש הזה.

רק לפני שבועיים חגגנו את שמחת התורה. היו אלו ימים לא פשוטים. המגבלות וההנחיות לא היו קלות, אבל חברי ביהכנ"ס שלנו, הוכיחו שוב, כי האחריות לשמור על ההנחיות עומדת לנגד עיניהם.

ושוב אני מתנצל, ביהכנ"ס יקר, לא נעים לי ממך, אבל למרבה הצער לא חגגנו אתך כפי שהיינו חוגגים בכל שנה. את התפילות וההקפות המסורתיות עשינו בשטח פתוח בלבד ובמרחק של עד 1,000 מטר מהבית וגם בקפסולות של לא יותר מ-20 אנשים. בכל עת התפילה והשהיה בחוץ עטינו מסיכות. שמרנו על מרחק של 2 מטרים בין אדם לאדם בכל עת.

וכאן אני מגיע להתנצלות נפרדת אליך, ספר תורה יקר. בכל שנה הרי אנו רגילים לרקוד ולשמוח אתך, אבל הפעם הוזהרנו לקיים את הריקודים ללא קירבה פיזית. כל אחד במקומו, ומחזיק ספר התורה באמצע, רחוק מכולם.

אנא, מחל לי, ספר תורה יקר. כל שנה אני מנשק אותך ומתחבק איתך. שמח שאני לומד אותך ומשנן אותך, אבל השנה הוזהרנו להימנע. לא להתקרב אליך. נא ונא סלח לי שלא עליתי לתורה כבכל שנה, כי הוזהרנו לקצר בקריאת התורה, כך גם לא לתת עליות לכל הציבור כבכל שנה, כי אם למניין הקרואים והחתנים.

ולמה אני כל כך מתחנן לסליחה ממך, ביהכנ"ס יקר, ספר תורה יקר. כי עברנו שבועיים פלוס, וכל האיומים של הממשלה מתגלים שוב כסרק.

בעוד אני נזהר ונשמר, אני רואה בתי כנסת של אחינו בני הקהילות שנוהגים אחרת. הם לא עושים עסק, בלשון המעטה. בביהכנ"ס הקרוב לביתי זכו ספרי התורה לכבוד מלכים, כבכל שנה. זהו ביהכנ"ס פעיל עם לפחות 300 איש מידי יום. שום דבר לא השתנה שם. כל השנה פחות אכפת לי, אבל שמחת תורה עקבתי אחריהם ולא האמנתי. כולם רקדו ושמחו. בלי ריחוק ובלי מסיכה. הכול כרגיל.

לא אכחיש לספר לך שהתרגשתי לראות את השכן שלי, ראש ישיבה באותה קהילה, מתחבק ורוקד עם התורה. זהו שכן חביב שתמיד תראה את האור הקטן מרצד בחלון ביתו בשעות הקטנות, כשהוא ברקע לומד בהתמדה. הוא הגמרא. הגמרא והוא. כמה שהשכן רקד והתרומם. העביר את ספרי התורה לחבריו הרמי"ם בישיבה. בקיצור, התורה זכתה שם לשמחה אמיתית. הוא יחד עם כמה מאות איש.

כן, אני יודע שהם עשו זאת כי שמעו לקול רבותיהם ואני שמעתי לקול ההנחיות של משרד מסוים. בעוונותיי, נתניהו, הפך לשולחן ערוך שלי. היתממתי ושמעתי לכל מילה שלו. כשהוא התיר 19 איש לא עלה על דעתי לא לציית. כשהוא אסר מקווה טהרה לא חשבתי לרגע לטבול. כשהוא הוסיף סעיפים ברמב"ם בהלכות רציחה האמנתי שהוא מבין ושקול. כל מה שיצא מפיו הפך אצלי כמעט לתורה מסיני. ה' ירחם. והם, השכנים שלי, כבר חצי שנה מוצאים דרכים יצירתיות להמשיך את השגרה בצורה רגילה. והם ממשיכים בהתמדה. הם לא דילגו על תפילה במניין ולא על סעודה שלישית המונית.

זו אכן הסיבה שאני מבקש ממך, ביהכנ"ס יקר, סליחה ומחילה. לקח לי זמן, אולי מידי הרבה זמן, לקלוט שכל ההנחיות אינן קשורות לבריאות כלל. החרדים הפכו רק לקרבן. מתברר שכבר חצי שנה יש מי שעושה הכול להשניא אותנו. שוב ושוב הוכח כי רובן של הגזירות מכוונות אך ורק נגד החרדים.

אשוב אליך, ביהכנ"ס יקר, בהקדם האפשרי אי"ה, כשהגבאי החשוב יקלוט כמוני, כי הגיע הזמן ללמוד ממי שכבר הפנים ויודע - ששולחן ערוך לא מחליפים כל יום.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!