מאוכזבת מכך שאינך הולכת לתפילות? כך תהי מאושרת

תפילות אמיתיות מלב של אמא.

כולם כבר הלכו לבית הכנסת לפני נץ החמה. נשארת לבד בבית את וילדייך הקטנים, הם נמים את שנתם, התינוק הקטן מיילל בעריסה, הוא כבר מתחיל לבכות, את קמה נוטלת ידיים, רוחצת פנים ומיד ניגשת להאכיל את הקטן.

קצת מזדרזת כדי להספיק להתפלל תפילת שחרית בכוונה. ראש השנה, יום הכיפורים, הימים הנוראים. את נזכרת... לא לפני הרבה זמן בסה"כ לפני 5-6 שנים.

עדיין היית מגיעה לבית הכנסת, מתרגשת מהתפילות, בוכה לתוך הסידור, מבקשת על זיווגך, בין התפילות אפילו לא היית מדברת כי היית בתענית דיבור, מה שעשית, סיימת בינתיים שני ספרי תהילים. איזה סיפוק!! איזו קדושה!.

המנגינות הנעימות והמרגשות מתנגנות לך בראש "אדון הסליחות"..."עת שערי רצון להיפתח"... רק מהמחשבה ומהזיכרונות עינייך מוצפות בדמעות - דמעות של שמחה שזכית לעוד שנה. דמעות של בקשה לזכות בחתן נפלא, דמעות של התרגשות, דמעות של חרטה.

פתאום חלפו להם 5 שנים וכבר את נשואה, אמא ל-4 ילדים קטנטנים, צפופים..

עוד שנה שלא אלך לבית הכנסת להתפלל את תפילות החג? במקום להתפלל את מנסה לתמרן עם הילדים, להלביש כל אחד, לתת להם לאכול ארוחת בוקר, לחתל, להרגיע, לסדר את הבית, שוב להאכיל את התינוק...

את מלאה בגעגועים לימים ההם להליכה השקטה לפנות בוקר לבית הכנסת.. את מהרהרת, מתגעגעת ומתעצבת. "חבל שאני לא יכולה ללכת להתפלל, לקרוא תהילים לעשות תענית דיבור".

את ממשיכה להרהר.. ולפתע, אמא!!  מישהו קוטע את מחשבותייך. חיימק'ה הקטן כבר קורא לך מהחדר. הוא התעורר. "עוד לא הספקתי להתפלל שחרית".

אבל מה לעשות מי יטפל בקטנטנים?! את ניגשת לחדר כמעט בלי חשק ומיד מתגנבת מחשבה לראשך. "שירה, מה ד' רוצה ממך עכשיו?" האם הקב"ה רוצה ממך להתפלל? האם הוא מבקש שתקראי תהילים בלי הפסקה? או שמא לטפל בעוללים הקטנים בסבלנות, במסירות ובאהבה?!.

"את אמא וזהו תפקידך בעולם". כל רגע ורגע זוהי מצוה. מצות חסד עם הילדים שלך. מצות עשה של עשיית רצון ד' בזמן המתאים ובשעה הנכונה. "הייתכן שד' אוהב ורוצה את התפילה הקצרצרה שהספקתי להתפלל?! "הייתכן שלהשלים עם העובדה, להישאר שמחה ולטפל בילדים באהבה, זה רצון ד' ממני עכשיו?!".

כל אחת ותפקידה בעולם, לכל אחד ואחת תפקיד שונה, ורצון ד' הוא שאעשה מה שהוא רוצה ממני ולא מאף אחת. הקב"ה מטווה לכל אחת את המסלול שלה בחיים שיוביל אותה לאושר ושמחה בעולם הזה ובעולם הבא והמסלול תמיד יתבטא במציאות בשטח.

אם זכית ללכת במסלול שלך בשמחה, אז גם כשהילד בדיוק התעורר ולא הספקת להתפלל, זה המסלול שלך!! ואשרייך שאת עוברת בו בשמחה.

גם אם השכנות מצליחות להגיע לתפילות ואת לא...- זה רצון ד' ממך עכשיו. גם אם בדיוק כשהתכוונת להתפלל שחרית הקטן התעורר - זה רצון ד' ממך עכשיו. קבלי את רצונו באהבה ותזכרי שלך יש את התפקיד שלך.

ותפקידך לעשות אותו באהבה ובשמחה. ותצליחי לעשות זאת רק ע"י התבוננות, הקשבה ושתי שאלות פשוטות, בכל פעם תשאלי את עצמך: מה רצון ד' ממני עכשיו? איך אני עושה את זה בהתלהבות ובשמחה?.

אז אם קיבלת באהבה והצלחת לטפל בילדים בשמחה וברוגע- הרווחת!!.

יהי רצון שיהיה "גמר חתימה טובה" ושהתפילות והמלמולים שהצלחת להתפלל או שרצית להתפלל יעלו כקורבן תמים לפני ד' ותזכי את ובני ביתך לחיים טובים, ארוכים, בריאים ושמחים.

מאת: יוכי דנחי – ייעוץ חינוכי ותמיכה רגשית לגננות ואימהות.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!