אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ: שלושת השלבים של מידת התאווה

תעתועי הדמיון

פרשתנו מתארת את סדרי מלחמות עם ישראל, לפני היציאה למלחמה השוטרים מכריזים על אלו הפטורים מהשתתפות במלחמה, שלושת הראשונים הם: הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ... נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ... אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה. שלושתם שבים ואינם לוקחים חלק במלחמה מאותה סיבה עקרונית, ורש"י מבאר 'ודבר של עגמת נפש הוא זה'.

במבט ראשון נראה שהסחת דעתם בהיקשרות לדבר אחר, אינה מאפשרת להם להתמסר למלחמה. אך זה מעורר תמיהה רבה, שהרי ייתכנו בחיי האדם משברים ומעברים קשים הרבה יותר הגורמים לעוגמת נפש רבה יותר דוגמת חובות כבדים או שא' מבניו חולה מאוד ח"ו וכדומה, ולא מצאנו שפוטרים אותם מלצאת למלחמה. ואם כן מה טעם שהתורה פטרה דווקא את אלו שכבר זכו לבית וכרם וכו' אך לא חנכו אותם, ובעינינו זוהי הסחת דעת קלה ולא יותר מכך.

שלושה שלבים בהיקשרות בתאווה

בכדי ליישב את הדבר על הלב, נקדים כמה מלים בהבנת מהות התאווה הגורמת להיקשרות האדם בה, כשנתבונן נוכל להבחין שלוש בחינות שונות במצב האדם ביחס אליה.

• השלב הראשון הוא כאשר האדם מתאווה לדבר כלשהו, אך עדיין לא פועל להשגתה, בשלב זה תאוותו עדיין רחוקה ממנו, הוא לא יודע אם יעלה בידו לממש אותה, זה בגדר דמיון בעלמא, ועל כן דבקותו בתאווה זו היא מוגבלת מאוד.

• השלב השני הוא כאשר הוא מתחיל לפעול להשגתה, ככל שפעולותיו מתרבות ונדמה לו שהנה הוא הולך להשיג אותה, ורק כפסע עומד בינו לבין מימושה, תאוותו מתעצמת, היא מגיעה לשיאה כשנדמה לו שהנה היא ממש לפניו, בשעה זו האדם שם את כל יהבו על תאווה זו, הוא מדמה בנפשו שהשגת הדבר ההוא עומדת לשנות את חייו. וכמעט שאי אפשר לדבר אליו באותה שעה להראות לו את טעותו שיבין שאין בכוח שום דבר חיצוני לעזור לו באמת.

• השלב השלישי הוא לאחר שהשיג את תאוות לבו ומימש אותה, כשהוא מגיע לידי כך הוא מגלה בעצמו שאין בה ממש והכל נשאר כשהיה, וכבר הוא עוסק בתאווה הבאה וכדברי החכמים ז"ל יש לו מנה רוצה מאתים וכן אין אדם מת וחצי תאוותו בידו.

לסיכום נמצא שיש שלושה שלבים יסודיים בכל התקשרות לתאווה: שלב הכניסה והחשיבה הראשונית, שלב ההתעסקות שהוא עיצומה של ההתהוות עד המימוש, השלב השלישי שהיא המיצוי והסיום. השלב הראשון והאחרון הם הכי קלים מבחינת ההיקשרות לתאווה מכיוון שהאדם מחוץ לתאווה ולא ניקשר בה. רק בשלב השני יש איחוד ומיזוג בין האדם לתאווה ואז ההתקשרות מגיעה לשיאה.

ביאור הפרשה

שלושת הדברים המבוארים כאן בפרשה שפוטרים מלצאת למלחמה, עוסקים באלו המצויים כעת בעיצומו של השלב השני, שהרי מדובר כאן באדם שאירס את האישה, או שבנה את ביתו, וכן הכרם כבר הוא נטוע, אך עדיין לא מימש את רצונו בשלמות, ועל כן בהיותו כל כך קרוב להשלמת רצונו, הנה כל כולו נתון בתוך אותו הדבר, ועל כן פטרתו התורה מלצאת למלחמה שהרי הוא דבוק לדבר אחר בשלמות, ולא יוכל להתמסר לעבודת המלחמה באמת.

אדם היוצא למלחמה צריך להתמסר כל כולו למלחמה במסירות נפש ממש, כדברי הרמב"ם שישכח ויעזוב את כל ענייניו האישיים וכו'. זה יכול להיעשות רק אם האדם באמת משכיח מלבו את כל ענייניו האישיים. ולכן חיילי בית דוד נתנו גט לנשותיהם, ולפי דרכנו נפרש שנתנו גט גם לכל ענייני העולם היינו כל ענייני התאווה והרכושנות.

נוסיף ונאמר שאף ששלושת הדברים שהתורה עוסקת בהם כאן הם צרכים לגיטימיים ואין בהם פסול, בכל זאת יש בזה לימוד גדול בהבנת מהות צורת קשר האדם עם תאוות עולם הזה, המודעות למנגנון הזה מקל מאוד על האדם בבואו להתמודד עם תאוות שליליות שיוכל להכניען ולבטלן.

*

בהמשך הפרשה אנו קוראים על הדבר הרביעי הפוטר מלצאת למלחמה: מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ.

בניגוד לשלושת הדברים הראשונים המבטאים אהבה אחרת, זה עוסק באדם אשר ירא באופן שלילי, וכפי שמתואר בפסוקים שהדרך לצאת מיראה זרה היא יראת ה', בכל אופן המכנה המשותף לארבעתם היא אהבה זרה או יראה זרה המקננת בהם. יראה ואהבה הן שתי הכוחות הרגשיים העיקריים שבאדם. כאשר האדם תפוס ברגשותיו במקום אחר, לא יוכל להכניס את כל כולו למלחמת ה'.

*

נכנסנו כבר לחודש אלול. מהפרשה למדנו שהאדם יכול להתקשר בדבר אחד בלבד ולכן עליו לוודא שהוא מתקשר בקודש דווקא. כל התקשרות אחרת יש בה היסח הדעת שיש בו מעין חציצה מהתקשרות בקודש. ניקח את הנקודה הזו להתבוננות יסודית ונתחזק בה לקראת הימים הקדושים הבעל"ט.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!